ההשתקה גוברת ולנו נותר להמתין לפרובוקציה הבאה

כשמפרים אמון ומצרים את גבולות השיח הפוליטי, מגמות ההקצנה והפרובוקציות רק יפרחו מתחת לממטרי הצנזורה. רם שפע בין סערת התמונה מבצלאל לסוגיית חופש הביטוי באקדמיה

מחאת הסטודנטים בבצלאל

מחאת הסטודנטים בבצלאל

נדמה שאין הרבה מה להוסיף על "סערת התמונה מבצלאל" ששטפה את כל ערוצי החדשות בשבוע שעבר. עבודת אמנות – שכמובן ניתן להתווכח על הלגיטימיות שלה ולפרשן אותה ב-1001 אופנים, הצליחה לחרוג הרבה מעבר לגבולות בהן הייתה אמורה להתדיין: גבולות האקדמיה. זה כמובן, השיח המהותי שצריך לנהל כרגע: מה המקום של סטודנטים ומרצים בהבעת דעה או בהבעת עמדה פוליטית בתוך כותלי המוסדות להשכלה גבוהה? מוסד אקדמי, לפחות כפי שמצופה ממנו להיות, הוא המקום בו הבאים בשעריו נדרשים לחקור, להסתקרן, לאתגר. שאילת שאלות, ערעור על נורמות והפגנת עמדות, הזויות ומוסכמות כאחד, הם דברים טבעיים ונחוצים בין קירות הקמפוס. עם זאת, נדמה שבעת האחרונה, אנחנו עדים למגמות שונות ומדאיגות.

בשדה החברתי, התרבותי ולאחרונה גם בזה האקדמי, יש המנסים להתוות קווים מנחים באשר ללגיטימיות ואף לחוקיות של התבטאויות פוליטיות, הן עבור מרצים ולעיתים אף עבור סטודנטים. מתוך כך, נדמה שהדרך בה בוחרים מקבלי ההחלטות להתמודד עם היעדר הגיוון, היא הגבלתו

מגמות הקצנה ופרובוקציה, ימשיכו לצוץ סביבנו אם ממטרי ההשתקה ימשיכו לרדת. אלו פשוט משאבות כוח הגורמות לסחרור האחת של השנייה: ככל שיותר דעות תושתקנה, כך יותר פרובוקציות יימצאו את דרכן לאוויר העולם. התקשורת כמו התקשורת, תדע לקחת את ההזדמנות ולנפח את העכבר לממדים של הר. ואנחנו, הציבור, החברה, כבר לא נדע להבחין בין המותר והאסור.

השיח הפוליטי שכן קיים, לא מגוון, בלשון המעטה. בבסיס הטענות כלפי המתבטאים הבולטים במרחב האקדמי יש מידת מה של אמת. מנעד הדעות הפוליטיות הנשמע במסדרונות ולעיתים בשיעורים עצמם אכן צר. צר מדי. אלו השופכים גלויות את עמדותיהם הפוליטיות לרוב משתייכים לאותם הסקטורים. היעדר הגיוון, מוביל ישירות למגמת ההשתקה, תגובת נגד שצריכה להדליק לכולנו נורת אזהרה. בשדה החברתי, התרבותי ולאחרונה גם בזה האקדמי, יש המנסים להתוות קווים מנחים באשר ללגיטימיות ואף לחוקיות של התבטאויות פוליטיות, הן עבור מרצים ולעיתים אף עבור סטודנטים. מתוך כך, נדמה שהדרך בה בוחרים מקבלי ההחלטות להתמודד עם היעדר הגיוון, היא הגבלתו. לדידם, כך מסתמן, יהא איזון רק כאשר יוצבו הגבלים על עמדות ודעות מסויימות. האמנם?

ואולי החמור מכל, אנו עדים להפרת האמון בקיומו של שיח פוליטי לגיטימי בגבולות האקדמיה. השבוע נחקרה סטודנטית במשטרה, שאגב קבעה תוך זמן קצר כי אין בעבודתה כל בסיס לעבירה בה הואשמה ברבים. הסחף גרם לרבים לצאת בהאשמות פומביות, במשפט ציבורי, תקשורתי וויראלי. עצם העובדה הזו מצביעה על בעיה מדאיגה ביותר: סטודנטים שיביעו עמדות שאינן הולמות בעלי אינטרס מסויימים – עשויים למצוא עצמם בחדר החקירות.

על כן, במקום להשתיק ולהצר את מרחב השיח, הפיתרון הנכון הוא ההיפך הגמור: בואו נרחיב את קשת הדעות, בואו נגוון, בואו נשמיע ולא נפחד גם להקשיב. הקמפוס חייב להיות מקום בו מתקיים שיח פוליטי ער. רק כך נוכל להתפתח כאנשים חושבים, ביקורתיים ומעורים. משחר ההיסטוריה, תפקידה של ההשכלה הגבוהה היא לייצר את האדם החושב. זה המקום של הצעירים בישראל להתפתח ולצמוח. השיח הפוליטי חייב להתרחב ולהתהוות, ולא להיות מושתק, בטח שלא באקדמיה.

הכותב הוא רם שפע, יו"ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות בישראל

 

תגובות

comments

אולי תתעניינו גם ב: