הילדים של אף אחד

כ-10,000 ילדים בסיכון מפוזרים בפנימיות בישראל. הם ננטשו, עברו התעללות, התמודדו עם הורים מכורים לסמים, הוצאו מהמשפחות ורק באמצעות החינוך הבינו מה זה בית

צילום באדיבות עמותת ילדים בסיכוי - המועצה לילד החוסה

צילום באדיבות עמותת ילדים בסיכוי – המועצה לילד החוסה

בישראל חיים כיום כ-10,000 ילדים בסיכון שהוצאו מבתיהם ונשלחו לפנימיות. את הילדים האלה אף אחד לא לימד בבית לצחצח שיניים, לאכול עם סכין ומזלג ובכלל פעולות יום יומיות פשוטות עבור מרבית הילדים בגילם. גם אהבה ותשומת לב הם לא קיבלו. אף אחד לא כיסה אותם בלילה לפני השינה, ואין מי שיעיר אותם בבוקר, חסרי כישורי חיים בסיסיים שלמרביתם יהוו מכשול שימנע מהם את השתלבותם בקהילה. מי שמנסה להציל אותם ולנסות ובכל זאת להעניק להם כלים שיסייעו להם לאורך חייהם הם הצוותים בפנימיות. אחרי הכל, עבור אותם הילדים הפנימייה היא הבית.

"אחת המדריכות שלי ליוותה תלמיד חדש לבית הספר, הוא ילד מבריק, בלי שום בעיה של מסוגלות, בערך בן 10. התברר בדיעבד שהוא לא ידע מה זה כינור, הוא מעולם לא שמע ולא ראה כינור. מה שטבעי וברור בבתים שלנו לא טבעי לילדי הפנימיות"

מי שמטפל בילדים הם אנשי עמותת ילדים בסיכוי – המועצה לילד החוסה. מדובר בילדים שהוצאו מבתיהם על ידי רשויות הרווחה, לאחר שנמצא כי הוריהם אינם מתפקדים, בעקבות התמכרויות, מחלות, מאסר, נטישה או יתמות. לא מעט מהילדים הללו חוו שנים של הזנחה, התעללות וכאב, ובעמותה מפעילים מספר תכניות, על מנת לתת מענה לצורכיהם של הילדים. בין התכניות, פועלת גם תכנית המרכזיות החינוכיות, שנועדה להקנות לילדים כלים וידע בסיסיים, במטרה לצמצם את הפערים בינם לבין ילדים בני גילם הגדלים במשפחות נורמטיביות.

"חינוך לכישורי חיים אמור להתקיים בכל בית נורמטיבי", אומרת אביבה עזר, מנהלת התכנית, "ההורים מהווים מודל חיקוי עבור הילדים וחינוך זה דבר אינטואיטיבי, הנובע מתוך עולם הערכים והתרבות של ההורה. לילדי הפנימיות אין את זה. הם מגיעים מבתים עם בעיות מאוד מורכבות ובגיל מאוד צעיר הם יוצאים מהבית. לדוגמה אמא שמעירה את הילד שלה בבוקר, מסתכלת דרך החלון, ואומרת לו שיורד גשם, שואלת איזה סוודר ייבחר, עוזרת לו להתלבש. בשיח היומיומי הזה קיימים המון אלמנטים של חינוך, שאנחנו אפילו לא נותנים עליהם את הדעת, אבל הם חסרים אצל הילדים שלנו בפנימיות".

עזר מוסיפה כי משפחות שמהן הוצאו הילדים, נעות על הרצף של הזנחה וחוסר כשירות, בעקבות עבריינות, שימוש בסמים, התעללות ועוד. "ברגע שהוחלט להוציא ילד מהבית, זה אומר שהילד לא מקבל מענה לצרכים שלו", אומרת עזר, "ילד יכול להיות אינטליגנטי, אבל אם חסרים לו מושגים בסיסיים, יש לו תקרת זכוכית שמהר מאוד הוא יגיע אליה והיא תעצור אותו. למשל, אחת המדריכות שלי ליוותה תלמיד חדש לבית הספר בימים הראשונים עד שיתאקלם. הוא ילד מבריק, בלי שום בעיה של מסוגלות, בערך בן 10. באחת הפעמים בכיתה שאלו את התלמידים: 'מדוע לכנרת קוראים כך?', הילד לא הבין את השאלה. המדריכה ניסתה לתווך לו את השאלה בכמה דרכים, אבל הוא עדיין לא הצליח להגיע לפתרון. התשובה היא שהכינרת היא בצורת כינור ומכאן שמה. אבל התברר לנו בדיעבד הבנו שהילד לא ידע מה זה כינור, הוא מעולם לא שמע ולא ראה כינור ובטח שלא היה בכנרת. מה שטבעי וברור בבתים שלנו לא טבעי וברור לילדי הפנימיות".

"בחינוך הפורמלי המון תלוי בידע הבסיסי שיש לך", מוסיפה עזר, "הילדים מגיעים לבית הספר ולומדים בכיתה אחת עם ילדים שמגיעים מבתים נורמטיביים, אלמנטים של חינוך ותרבות מאוד משמעותיים למטען שאתה לוקח איתך הלאה, לכל החיים. בנוסף לזה שהילדים צריכים להתמודד עם הסיטואציה שחוזרים מהחופש, וכל הילדים מספרים על חוץ לארץ ושלל חוויות, ואיך נראה החופש הגדול שלהם?".

א' הוא ילד שהגיע לפנימייה טיפולית פוסט-אשפוזית, נווה הדר, כשהיה בכיתה א'. כיום הוא לומד בכיתה י"ב, ונחשב לאחד מסיפורי ההצלחה הילדים המוצלחים של הפנימייה. "הוא הגיע במצב נפשי רגיש ועבר תהליך אמיתי עם התקדמות בכל שנה, אבל עיקר ההתקדמות שלו חלה בארבעת השנים האחרונות", מספרת יולי לוין, רכזת חטיבת הבוגרים. הוא היה בחינוך המיוחד ועבר לחינוך רגיל. כיום הוא עושה בגרויות והציונים שלו עומדים על 90. הוא מיישם את הכלים שלמד בפנימייה".

"אחרי הלימודים אני רוצה להתגייס לצבא אני מקווה להגיע ליחידת חילוץ 669 של חיל האוויר אבל הסיכויים נמוכים בגלל שאני ילד פנימייה והנתונים שלי נמוכים"

בסופי שבוע הוא יוצא לביתו שבפתח תקווה, שם הוא פוגש את החברים שמהם נפרד בילדותו. "קשה לסמוך לי לסמוך על אנשים בפנימייה, אני נמצא שם הרבה שנים ואנשים הולכים ובאים. קשה לי לפתוח את הלב בפני אנשים שאני יודע שייעלמו בסוף", הוא אומר. הוריו גרושים. יש לו שלושה אחים, שניים מהם לא מאותו האבא. במשך שנים הוא נאלץ ליטול ריטלין ולדבריו חבריו לספסל הלימודים מכירים אותו כ"ילד לא עצוב ולא שמח". "החברים שלי בבית אומרים שאני אמין, ושאני מתייחס בכבוד לאנשים. זה משהו שלימדו אותי בפנימייה", הוא ממשיך, "יש לי חבר שבא ממשפחה טובה, אבל אבא שלו כל הזמן מתלונן שהוא לא מתנהג יפה בבית. אבא שלו כל הזמן שואל אותי, איך זה שאני מתייחס תמיד בכבוד לאנשים והבן שלו לא. הפנימייה נתנה לי מסגרת שבלעדיה הייתי מתפזר לכיוונים לא טובים".

ואולם, למרות הכלים שקיבל ברור לו שיתקשה להגשים את שאיפותיו. "אחרי הלימודים אני רוצה להתגייס לצבא", הוא אומר, "אני מקווה להגיע ליחידת חילוץ 669 של חיל האוויר אבל הסיכויים נמוכים בגלל שאני ילד פנימייה והנתונים שלי נמוכים". הוא לומד במגמת קולנוע, ובמסגרת לימודיו הספיק לצלם מספר סרטים: "למה אני לא כמו כולם" ושני סרטי המשך העונים לשם "הבורר". "המקצוע שבו אני הכי טוב הוא מתמטיקה, וזה בזכות העזרה שקיבלתי מהפנימייה. אבל באנגלית קשה לי. בגלל שהייתי בבית ספר לחינוך מיוחד ויש לי פערים גדולים שקשה לי לצמצם אותם". מלבד הלימודים, הוא עובד בקצביה הנמצאת בסמוך לפנימייה עד שבע בערב. "הכי חסר לי בפנימייה זה טלוויזיה ואינטרנט אלחוטי", הוא אומר.

באדיבות עמותת ילדים בסיכוי - המועצה לילד החוסה

באדיבות עמותת ילדים בסיכוי – המועצה לילד החוסה

יולי לוין מתארת את חיי היומיום בפנימייה, "בשעה 06:30 מגיעים אנשי הצוות, מעירים את הילדים ועוזרים להם להתארגן וכל אחד יוצא לבית הספר שלו. בתום יום הלימודים הצוות ממתין לקבל את הילדים בחזרה. הפנימייה בנויה כמשפחתונים, המורכבים מעשרה ילדים שמחולקים על פי קבוצות גיל. אם הבית דואגת לצרכי הילדים כגון כביסות, ימי מחלה ועוד. חברה בשנת התנדבות, עובדת סוציאלית, מדריכים, ראש צוות ומעל הכל, מפקח הרכז. על כל קבוצה יש בין חמישה לשישה אנשי צוות קבועים שהילדים רואים בכל יום. ברגע שאיש צוות עוזב זה משחזר להם את חוויית הנטישה".

"הילדים האלו מתמודדים עם בדידות, הישרדות, קושי בבניית אמון, אין להם אינטימיות בפנימייה, אין להם אמון בעצמם, דימוי עצמי נמוך, קשה להם עם דחיית סיפוקים, עם קבלת גבולות וסדר יום שצריך לעמוד בו. מבחינתם בית ספר זאת מילת גנאי"

"ניתן להעניק כישורי חיים על ידי קשר אישי, דיבור עם הילדים בגובה העיניים, ללוות אותם כל הזמן ולמצוא את הכוחות והחזקות שלהם", מוסיפה רחלי דנינו, סגנית מנהל בפנימיית נווה הדר. "בגלל שמדובר בילדים שחוו כישלונות כל חייהם, אנחנו מחפשים את החוזק שלהם ועם זה עובדים. אם אנחנו רואים שילד טוב במשהו, אנחנו עוזרים לו להתפתח בזה ומבקשים ממנו לחלוק עם כולם".

"הילדים האלו מתמודדים עם בדידות, הישרדות, קושי בבניית אמון בעולם המבוגרים, אין להם אינטימיות בפנימייה, אין להם אמון בעצמם, דימוי עצמי נמוך, קשה להם עם דחיית סיפוקים, עם קבלת גבולות וסדר יום שצריך לעמוד בו. מבחינתם בית ספר זאת מילת גנאי, אבל הם צריכים להיות פנויים ללמידה כי זה מה שנותן להם את הכרטיס לחיים בחוץ" ממשיכה דנינו ומספרת: "אחד הדברים שהכי ריגשו אותי זה חניכים שהיו בפנימייה וחוזרים לעבוד בה בתור מדריכים. הם רוצים להעניק לילדים אחרים את מה שהם קיבלו. סיפור נוסף שריגש אותי היה שהפנימייה שלנו הייתה אמורה להסתיים בכיתה ט'. אבל קבוצת ילדים ביקשה שנפתח בית בוגרים על מנת שהם יוכלו להמשיך עד כיתה י"ב. זאת בקשה שהגיעה מהם. אלו ילדים שאמרו לנו שהם שמחים להיות כאן. והיה חניך שפעם הגיע לפגישת מחזור שהשתתפתי בה, אשר כתב ברכה לשופט שהוציא אותו מהבית. היום הוא עורך דין במקצועו, וכשהיה ילד מאוד כעס על השופט, אבל היום הוא יודע להסתכל על התהליך שעבר ושבבית הוא לא היה מקבל את זה".

וכדי להמשיך ולסייע לתלמידים תקיים העמותה ערב התרמה לגיוס כספים. האירוע, שבו יופיעו מירי מסיקה ועברי לידר, יתקיים ב-21.12 באוניברסיטת תל אביב.

תגובות

comments

אולי תתעניינו גם ב: