זה לא מבחני הפיזה והטימס – זה אנחנו

ההנחתות מהצמרת, הכספים שמתבזבזים וגיבורי התרבות השטוחה והירודה. איש החינוך פרופ' דוד חן, מנתח את מצב בבתי הספר, ומזהיר: "עתידנו בסכנה ואנחנו שותקים"

מתוך ה-flickr של SOCIALisBETTER

מתוך ה-flickr של SOCIALisBETTER

כמו בוא היורה, להקות העגורים ופריחת הסתווניות, כך גם נוחתות בארצנו התוצאות העונתיות של המבחנים הבינלאומיים המשווים מבית מדרשם של פיזה וטימס. לא נחמד. הרשת גועשת. העיתונות נרגשת. הייתכן כדבר הזה? אנחנו, אומת הסטארט אפ, עם הספר, אור לגויים, אלופי ההפלות משתרכים לנו באולימפיאדה של החינוך, רק במקומות האחרונים? ומה לא עשינו למען החינוך. שפכנו הון תועפות ותקציב החינוך גדל לשני לתקציב הביטחון, עשינו רפורמה ענקית והוספנו עוזרת לכל גננת, הפכנו את הלמידה הרגילה ללמידה משמעותית, הוספנו לשש האוניברסיטאות 23 מכללות להכשרת מורים,

חיסלנו את האגף לתכניות לימודים וחסכנו. וזה לא הכל, הצלחנו להגדיל את תקציבי המחקר והפיתוח לארבעה מיליון שקלים (כמעט פרומיל מתקציב החינוך), צ'יפרנו את המורים במסגרת הרפורמות (עם השמות המרשימים) "עוז לתמורה" ו"אופק חדש", הכפלנו את מספר תלמידי 5 יחידות מתמטיקה, והכנסנו למערכת החינוך תכניות חדשניות כמו "אמץ חלל", "טיולים בגדה המערבית", "יוגה" ועוד. אנחנו גם תיזזנו את המורים להתקדם, כל שנתיים, משר לשר. ואחרי כל זה אנחנו מלכי הפערים, והאחרונים בכיתה הבינלאומית?

למה צריך לחכות למבחנים הבינלאומיים כדי לדעת מה מצב החינוך שלנו? הרי בכל שנה יש לנו את התוצאות של בחינות הבגרות, והאם לא די בכך שכמחצית האוכלוסייה אינה מסיימת את לימודיה עם זכאות לבגרות?האם לא די בכך לזעזע את אמות הסיפים? איפה המחאה החברתית?

כמו היורה, העגורים והסתוונית, בעקבות תוצאות המבחנים הבינלאומיים, מגיעים גם ההסברים העונתיים, שאותם אנחנו שומעים חדשות לבקרים: מי צריך את המבחנים המיותרים האלה? הרי אי אפשר להעריך את הגנום היהודי על ידי ציונים במתמטיקה. ויש גם את ההסבר לפיו גדעון סער הצליח במבחנים ואז בא שי פירון וכמובן, הניתוח לפיו בלי המגזרים החלשים, הערבי והחרדי, התוצאות היו הרבה יותר טובות. כל אלו הסברים וטיעונים שלקוחים ישר מהמדיה. וזה טיבו של הדיון הציבורי בענייני חינוך – עונתי, מתקרבן ובעיקר מתעלם מהמציאות. אז אולי כדאי שנסתכל למציאות בעיניים.

ראשית, עניין ההפתעה. למה צריך לחכות למבחנים הבינלאומיים כדי לדעת מה מצב החינוך שלנו? הרי בכל שנה יש לנו את התוצאות של בחינות הבגרות, והאם לא די בכך שכמחצית האוכלוסייה אינה מסיימת את לימודיה עם זכאות לבגרות? האם לא די בכך לזעזע את אמות הסיפים? איפה המחאה החברתית? עסוקה במחירי הקוטג'?

ועכשיו כמה שאלות פשוטות ולא מתחכמות, לפני הכל, ראוי לשאול: לאן הולכים המיליארדים? הממשלה מממנת 220 ימי למידה, בית הספר מתכנן 180 ימי למידה והמחקר מסמן 154-160 ימי למידה בפועל. כמה ממנהלי תיכון הצביעו על 110-120 ימי למידה יעילים? התשובה כאן פשוטה כמו הנתונים: אם לא לומדים – לא יודעים. בטוקיו מתמלאות הרכבות בתלמידי תיכון שסיימו את לימודיהם בשעה שש בערב. ביום ראשון המוזיאונים, המקדשים, והיערות מלאים בכיתות תלמידים עם מוריהם. שבעה ימי למידה בשבוע בתוספת משמעת ועבודה קשה הביאו את יפן למקומות הראשונים (ויחד עמה קוריאה, סינגפור וסין) במבחנים המשווים.

תכניות הלימודים המגדירות את הידע שצריך ללמוד נזנחו לאחר שהאגף לתכניות לימודים נסגר. אין למעשה גורם אחראי הרואה מערכתית את מכלול הידע הנלמד ומנווט אותו ובמשרד החינוך ישנם קרוב ל-1,000 "מקצועות" ותכניות לימוד שקבלו אישור פורמלי

אצבע מאשימה נוספת מופנית אל ציבור המורים. דו"ח מקנזי הצביע על המורים כגורם העיקרי שאחראי על הישגי התלמידים, ולכן, הכישלון אף הוא מנת חלקם. בתשע השנים האחרונות פגשתי אלפי מורים במסגרת לימודי תואר שני. אני יכול להעיד אישית כי מרביתם צמאי דעת, אידיאליסטים ומוכנים להשקיע רבות בתלמידיהם ועבודתם. אינני מקנא במורה הישראלי, יהודי כערבי, המתמודדים יום יום עם חוסר סדר ומשמעת, הנחתות מן הצמרת חדשות לבקרים, היעדר אוטונומיה מקצועית ובעיקר היעדר פרדיגמה שתנחה את עבודתם המקצועית. כן, יש לא מעט חורים בהשכלתם המקצועית של המורים, אולם האחריות העיקרית לכך טמונה בהיעדר מנהיגות מקצועית. לזאת יש להוסיף חילופים תכופים של ההנהגה הפוליטית, דרישות ביריוקרטיות מופרזות וחוסר כבוד והערכה לעבודה הקשה של המורה.

מתוך ה-flickr של SOMANEDU

מתוך ה-flickr של SOMANEDU

ההתייחסות הבלתי נסלחת לידע היא מרכיב נוסף במסכת הנדונה. תכניות הלימודים המגדירות את הידע שצריך ללמוד נזנחו לאחר שהאגף לתכניות לימודים נסגר. אין למעשה גורם אחראי הרואה מערכתית את מכלול הידע הנלמד ומנווט אותו ובמשרד החינוך ישנם קרוב ל-1,000 "מקצועות" ותכניות לימוד שקבלו אישור פורמלי.  מקצועות הליבה – חובה, נושא מרכזי וחשוב, הוגדרו באופן טכני אבל מעולם לא התקיים דיון אקדמי וציבורי מעמיק. במהותו, הידע האמור להיות משותף וחיוני לכל אזרחי ישראל, בחברה שהידע שלה משנה את אופיו בקצב מהיר. ואולם, הדקלום השגור בפי קובעי המדיניות הוא: "הידע אינו חשוב, ויש ללמד חשיבה". התוצאה: כאוס גמור, כאשר חלק לא קטן מתכני ותכניות הלימודים נבנים טלאי על טלאי, הן בחינוך הפורמלי והן בחינוך הלא פורמלי. זמן יקר נשרף על נושאים שוליים והתלמידים מוצפים ללא אבחנה ויכולת מיקוד בנוסף לשיטפון הידע של הפייסבוק, הסנפ צ'ט ושאר ירקות.

גיבורי התרבות שמערכת החינוך מתיימרת להציב בפני התלמידים אינם אלו המעסיקים אותם באמת. אין פלא שהטענה המרכזית של התלמידים, שטופי הסמארטפון והטלוויזיה היא "משעמם לי", וחלומם של רבים מהם הוא פשוט להיות "מפורסמים"

הנושא הבא שחשוב להזכיר בהקשר של הביצועים הכושלים של מערכת החינוך אינו בהכרח באחריותו של בית הספר. חברה היא כלים שלובים ובית הספר הוא רק אחת מהמסגרות המעורבות בחינוך החברתי. והחברה הישראלית של שנת 2016 חרתה על דגלה שלושה ערכים מרכזיים: כוח, כסף ובידור. התלמיד הישראלי הצעיר, בין אם נקרא לו דור ה-Z או בכל כינוי אחר, חי בחברה של עובדי כוכבים ומזלות. וגם כאן ההפתעה מפתיעה לכשעצמה: גיבורי התרבות שמערכת החינוך מתיימרת להציב בפני התלמידים אינם אלו המעסיקים אותם באמת. אין פלא שהטענה המרכזית של התלמידים, שטופי הסמארטפון והטלוויזיה היא "משעמם לי", וחלומם של רבים מהם הוא פשוט להיות "מפורסמים". לעלייתה של התרבות השטוחה יש מחירים בתחומי הדעת האחרים.

ואין להתעלם גם מהקשר שבין הפוליטיקה והחינוך בישראל של שנות האלפיים: מרבית שרי החינוך משרתים בממוצע כשנתיים. סדר היום הפוליטי שלהם הוא קצר מועד בכל מקרה. עד שהשר מבין מה נפל עליו הוא כבר במקום אחר. האג'נדה של מערכת החינוך כולה ארוכת טווח. הפער הזה בין יכולתו של השר להשפיע ובין יכולתה של המערכת להגיב הוא מובנה. הדיון הציבורי הרואה בשרי החינוך גורם מרכזי בהישגים ובכישלונות של המערכת נופל שבי בדימוי החשוב שהפוליטיקאים נוטים לשוות לעצמם.

ובכן, לסיכום, מה היה לנו כאן? היורה פסק, העגורים עפו והסתווניות נבלו. אחרי שבוע, שבועיים של הפתעות מפיזה וטימס כולנו שוכחים מבעיות החינוך. בעוד שנתיים נתעורר שוב לכמה ימים. איך אמר ביאליק – אכן חציר העם. החינוך שייך לתעשיות העתיד. לצערי הכתובת על הקיר, עתידנו בסכנה ואנחנו שותקים.

 

 

 

תגובות

comments

אולי תתעניינו גם ב: