מדינת אלאוראזריה: בין החייל היורה מחברון לאנטיגונה

בדמיונו אלאור אזריה גאל את אחיו מן האויב הערבי, דמי עם ישראל כולו צעקו אליו. הדמיון שמוזן תמידית בידי המיתוס העממי, הוא חלום הבלהות של המדינה הזו, שהחלה את דרכה כאנטיגונה וכעת נמצאת בשלב הקראוני שלה

מתוך ה-flicker של Theater der Künste

מתוך ה-flicker של Theater der Künste

 אם היינו כותבים יצירה אשר הייתה מגוללת את סיפור הירי בחברון, היינו קוראים לה בשם; האם היינו קוראים לה "אלאור" או ואולי, "אזריה"? ואם כן, איזו תמונה היינו שמים על הכריכה? וכיצד היינו משווים בנפשנו שיראו הדורות הבאים את סיפור המעשה, תפוח האדמה החם ביותר בשעתו?

במחשבתי אני מפליג למרחקים אחרים, ליצירה שאזריה אמור היה ללמוד בבית הספר, "אנטיגונה". האם הוא קרא את היצירה במסגרת לימודיו; האם עצר ולו לרגע לחשוב על המשתמע מתוכה? אלה הן, כמובן, שאלות סרק. שהרי לימודי הספרות במערכת החינוך הממלכתית אינם נוגעים כמעט בחייו של איש. אך הבה נניח לאותו קורא בלתי דמיוני – קורא שאינו קרוא – שהוא אלאור אזריה, ונעבור לקורא הדמיוני, הקורא אותו אנו מחפשים תמיד, לשווא, זה האמור להפיק תובנה כלשהי מן הטקסטים הקדומים אותם מעלה התרבות המערבית על נס.

אנטיגונה, כידוע, לא צייתה לחוק המלך, שעניינו היה אי מתן קבורה לאחיה פוליניקס, המורד במלכות והמאיים עליה מבחוץ. קראון, דודה של אנטיגונה ומלך תבי, סירב לקבור את פוליניקס, באמתלה ביטחונית של "יראו ויראו". כך, באקט הראשון שלו כמלך, כונן את הקהילה שעמד בראשה על ידי הגדרת האויב הבא מבחוץ. אנטיגונה, שחשה בצורה עזה שדבר זה אין לציית לו – שהרי אותו אויב התגלה לפתע כאדם, אחיה –  קברה אותו ביודעה שדמה בראשה.

כל אחד מהצדדים המציא לעצמו מיתוס שבשמו הוא נלחם בצד האחר. המיתוס של הימין הוא האח, היהודי, שתמיד נמצא בסכנה של מחיקה/אי קבורה ושל השמאל הוא האחר, חסר הזכויות, שדווקא הוא חשוף לאותה הסכנה

המעניין הוא ששתי הדמויות, קראון ואנטיגונה, היו בטוחות לחלוטין שהאלים לצידן, ושאת מעשיהן עושות הן בתוקף צו אלוהי: קראון נשען על העובדה השרירותית שהוא מלך, בעל הכוח, ואילו אנטיגונה על האהבה שקוננה בתוכה. קראון, בטיעוניו הביטחוניים, חשף את תאוות המלכות והכוח שלו, ואילו אנטיגונה, כמאמרה, לא לשנאה נוצרה, אלא לאהוב. דהיינו, אותה אהבה לאחיה, הקרוב לה ביותר בקשרי דם, חשפה בתוכה את מצוות האלים. אותה המצווה שפני אדם לה, מתגלה בקונקרטי-חומרי ביותר, כפי שיודע כבר כל תלמיד של המטריאליזם הדיאלקטי.

כאן, אגב, עומד הניגוד הגדול ביותר בין הימין העממי לשמאל הליברלי. העממיות הורתה בהנחה כי הפרטיקולרי, הקרוב, קודם לאוניברסלי, והליברליות הורתה בהנחה ההפוכה. אלא שבפועל שני הצדדים הקצינו על ידי מחיקת הגורם במשוואה שנתפס על ידם כבעייתי, ובכך ביטלו כל אפשרות דיאלקטית. למעשה, כל אחד מהצדדים המציא לעצמו מיתוס שבשמו הוא נלחם בצד האחר. המיתוס של הימין הוא האח, היהודי, שתמיד נמצא בסכנה של מחיקה/אי קבורה ושל השמאל הוא האחר, חסר הזכויות, שדווקא הוא חשוף לאותה הסכנה. אם אנו למדים משהו מאנטיגונה, הוא שבשקר הורתם של שני המיתוסים, שהרי כל אחד מהם טוען, לשווא, שהמת של הצד השני הינו רוח רפאים, או גרוע מכך – אויב, ובכך משחק את תפקיד קראון.

העממי דווקא מתחיל את דרכו כאנטיגונה, בהצביעו על אחיו המת שנבלתו מוטלת בשדה. מדינת ישראל קמה בסימן מיתוס מעין זה. אך בצעקתה החוזרת ונשנית שדמי אחיה זועקים אליה מן האדמה, היא מתכוננת כקהילה של מתים-חיים

ישנו סיפור על משורר יהודי-גרמני שלאחר השואה אמר כי מעתה הוא חייב להיות יהודי, בגלל הדם. שאלוהו, האם חוזר הוא לאותה תורת גזע אשר הבדילה את היהודים משאר העמים? ענה: "אינני יהודי משום הדם הזורם בתוך הוורידים, אלא משום הדם הזורם מחוצה להם". אם כן, העממי דווקא מתחיל את דרכו כאנטיגונה, בהצביעו על אחיו המת שנבלתו מוטלת בשדה. מדינת ישראל קמה בסימן מיתוס מעין זה. אך בסרבה לקבור את מתיה, בצעקתה החוזרת ונשנית שדמי אחיה זועקים אליה מן האדמה, היא מתכוננת כקהילה של מתים-חיים, קהילה המשמרת את הסדר הסימבולי הישן, שכנגדו קראה תגר.

מקרה אלאור אזריה חושף זאת יפה. "מגיע לו למות, הוא דקר את החברים שלי", אמר לכאורה אזריה לאחר שירה במחבל השכוב על הרצפה. אין לטעות, החברים הם כלל עם ישראל, והמיתוס הנוצר כאן הוא אנטיגונה העומדת על ראשה – במקום הקרבה עצמית, דהיינו, השתקעות קונקרטית במציאות המכוננת מפגש בין איש לאחיו, מדובר כאן במחיקה של האחר על ידי קהילה הרואה בנרדפותה את סימן ההיכר שלה, את זהותה. זהות זו סופה הוא אסון, שהרי תחת לבסס את הקשר בין חברי הקהילה פנימה, ולהרחיבם, תרה קהילה זו כל העת אחר אויב חיצוני שבא להחריבה.

זהו בזעיר אנפין סיפורה של מדינת אלאוראזריה, הלוחם הדגול, שבדמיונו גאל את אחיו המשועבדים מן האויב הערבי, ובפועל ירה בראשו של אדם מנוטרל, בבוקרו של יום אביבי חם. דמי עם ישראל כולו צעקו אליו, בדמיונו, מן האדמה. דמיון זה, המוזן תמידית בידי המיתוס העממי, הוא חלום הבלהות של מדינה זו, שהחלה את דרכה כאנטיגונה, וכעת נמצאת בשלב הקראוני שלה. היודעים את סוף המחזה מייחלים להתעורר.

תגובות

comments

אולי תתעניינו גם ב: