מורים יקרים, שכחתם את הבן שלי. הוא היה שקוף בעיניכם

אמו של נדב, תלמיד כיתה י"ב, מנסה להבין איך הצליח בית הספר פעם אחר פעם להתעלם מהקושי והמצוקות של בנה, ומקווה שבמסלול חייו הבוגרים יידע לנצח למרות חוסר האמונה שנטעה בו מערכת החינוך

מתוך ה-flicker של SARA BALLARINI

מתוך ה-flicker של SARA BALLARINI

שמי ורד, אני אמא של נדב, נער מקסים בן 17 וחצי, אוטוטו מסיים י"ב. כארבעה חודשים לפני סיום הפרק המשמעותי הזה בחייו, הגיע הרגע לחלוק אתכם  את האמת הקשה, זו שחייבת להיאמר, האמת הזו עטופה במילים שיוצאות מדם ליבי, של אמא מתוסכלת, כואבת ובעיקר עצובה.

הילד שלי הלך לאיבוד במערכת החינוך 2016, זו שמתיימרת להיות מתקדמת, זו שאמורה הייתה לממש את הפוטנציאל שלו – ופוטנציאל יש בשפע (אבחון דידקטי הוכיח את זה – מנת משכל של 113). הילד שלי היה שקוף בבית הספר. אתם עשיתם הכל לפי הספר – פגישות בפורומים מצומצמים ונרחבים, אס אם אסים עם עדכונים: "הילד לא הגיע לשיעור", "הילד לא הגיש עבודה", "הילד לא מכין שיעורים". אני התייצבתי לפגישות, דיברתי אל לבכם, התחננתי לעזרתכם, ניסיתי לגרום לכם להבין שאת הילד שלי אי אפשר "ליישר" או להכניס למשבצת לפי החוקים שלכם, לפי הדרכים המקובלות שמתאימות לרוב התלמידים. נכון, רוב התלמידים "מתיישרים", מבינים ששנות התיכון הן התחנה הראשונה בדרך לחיים האמיתיים כבוגרים. אבל – וזה אבל גדול – יש אחרים שמתקשים בגלל נסיבות חייהם או סיבות אחרות, להסתגל למסגרת הנוקשה, לעמוד במטלות, "לספק את הסחורה" מבחינת הלימודים.

ייתכן והייתם מצליחים לשכנע אותו להאמין בעצמו, לגרום לו להבין שהוא יכול להצליח בדיוק כמו כולם ושרק אם יתאמץ ההצלחות לא יאחרו לבוא. במילות אחרות וסליחה עם קלישאה: להיות לו מורים לחיים

מעולם ללא הסרתי אחריות כאם אבל ישנם מקומות, בבית הספר בפרט, שבהם אין לי את היכולת למלא גם את מקומה של מערכת החינוך. במקום הזה אתם, המורים, הייתם צריכים להיכנס לתמונה, לאתר את הבן שלי, לשוחח איתו, להבין מדוע הוא נכשל שוב ושוב, אולי להגיע לליבו ולנפשו, לחזק את הביטחון שלו ולעורר בו מוטיבציה. ייתכן והייתם מצליחים לשכנע אותו להאמין בעצמו, לגרום לו להבין שהוא יכול להצליח בדיוק כמו כולם ושרק אם יתאמץ ההצלחות לא יאחרו לבוא. במילות אחרות וסליחה עם קלישאה: להיות לו מורים לחיים. כל חייו, עוד כשהיה ילדון בגן הילדים, ניסיתי לעשות את זה, במילים, בחיבוקים ובאינסוף אהבה, אבל אני האמא, ונערים בגיל ההתבגרות לא תמיד מאמינים להורים ה"זקנים" שלהם.

כבר שנתיים וחצי אני מייחלת ומתפללת שהבן שלי "ייפול" לידיים של מורה שעובד מתוך אהבה אמיתית למקצוע ולילדים, לא מפסיק לצאת מהקופסה כדי להגיע לליבם ונפשם של התלמידים ולא רואים לנגד עיניהם רק את מכונת הציונים המשומנת. לצערי זה לא קרה.

מתוך ה-flicker של Todd Binger

מתוך ה-flicker של Todd Binger

ניסיתי בבית ותמיד ידעתי שלנו, ההורים, יש תפקיד חשוב – לחנך את הילדים שלנו לערכים, להנחיל להם כישורי חיים כדי שיידעו להתמודד עם קושי – שהרי החיים הם לא גן של שושנים. האחריות במלואה היא עלינו, אבל גם לבית הספר יש תפקיד מרכזי בחינוך מאחר שהילד שלנו מבלה בו שעות רבות. ואם אין לו תפקיד מרכזי מדוע הוא קיים? לתפקד כמכונת ציונים?

שנתיים וחצי מהלך לידכם תלמיד לא מתפקד, בורח, נכשל, בעיקר נכשל. ואני שואלת אתכם, אנשי חינוך מכובדים, לא נראה לכם מוזר? לא נראה לכם שאולי הילד הזה היה צריך גישה אחרת?

השבוע נאמר לי בפורום חינוכי מכובד שעסק במצב הלימודים של בני: "לא הכל תלוי בבית הספר, גם לבית ולהורה יש תפקיד מרכזי". אני מסכימה, ההורה הוא האחראי הבלעדי, אבל לא הכל שחור או לבן. יש גם משפחות אחרות, עם הורה יחידני שחייב לעבוד שעות ארוכות כדי להביא כסף הביתה. הלוואי שיכולתי לעבוד עד שלוש-ארבע אחר הצהריים ולהיות נוכחת יותר בחייו של בני, אבל על אף הקושי תמיד הייתי מעורה בחייו ובמצבו הלימודי של בני.

ואל תטעו, מורים יקרים, אין פה נימה של מסכנות או קורבנות. יש פה כעס ותסכול. שנתיים וחצי מהלך לידכם תלמיד לא מתפקד, בורח, נכשל, בעיקר נכשל. ואני שואלת אתכם, אנשי חינוך מכובדים, בהרבה כבוד והערכה – לא נראה לכם מוזר? לא נראה לכם שאולי הילד הזה היה צריך גישה אחרת? שהוא לא "יתיישר" רק בגלל שאלו החוקים? שאולי קשה לו כי הוא חווה כישלון אחרי כישלון וכבר לא מאמין בעצמו? גם מחשבה שאולי הוא לא נמצא במקום שמתאים לו הייתה יכולה להיות פריצת דרך עבורו. אבל אתם לא ראיתם אותו.

זוהי, רבותיי, מערכת החינוך הישראלית. ובמשך 12 שנים לא היה מורה שחשב שאולי בכל זאת, יוכל להעניק לבני קצת יותר, מעט יותר, כדי לבנות אמון וביטחון ולרפד את שנות הנעורים שלו בבית הספר בחוויות נוספות מלבד הכישלון המהדהד. ועכשיו, רגע לפני הסוף, זה כבר מאוחר. אבל לא מאוחר מדי, אני מקווה ויודעת שהסוף הזה יהיה עבור בני התחלה חדשה, חוויה מתקנת, שהוא יבין שיכול להיות אחרת ושההצלחות מחכות לו מעבר לפינה. אני רק מתפללת שאולי את הילדים הבאים, האחרים, תצליחו לא לשכוח.

תגובות

comments

אולי תתעניינו גם ב: