מי מחזק את החזקים?

אורית זיידמן, מורה לאמנות לשעבר, החליטה אחרי משבר ארוך, שכלל פשיטת רגל ובעל חולה, לפתח שיטת טיפול ששמה במרכז דווקא את בני המשפחה שעליהם מוטלת האחריות

אורית זיידממן- סלפי מאושר

 

אורית זיידמן, תרפיסטית M.A בהבעה ויצירה מאוניברסיטת לסלי לטיפול בבני נוער ומבוגרים והדרכה הורית נקלעה למשבר; הבעל שחלה, עם שני ילדים קטנים בבית ועסק שפשט את הרגל. דווקא ברגע הכי קשה בחיים גרם לה להמציא שיטת טיפול ייחודית שעזרה לה וכיום עוזרת לרבים אחרים.

לפני פחות מעשור אורית זיידמן הבינה שהיא חייבת להמציא את עצמה מחדש. העסק לממכרי ציורים שבבעלותה נקלע לקשיים ולפשיטת רגל, במקביל בעלה נאלץ להתמודד עם מצב בריאותי לא פשוט. זיידמן, אם לבן (20) ולבת (15.5), הבינה שהיא חייבת להציל את הבית ודווקא בעיצומו של המשבר הארוך, הצליחה להמציא שיטת טיפול ייחודית.

"הרגשתי שאני התרפיסטית הגרועה בעולם"

זיידמן, תרפיסטית, בעלת תואר שני בטיפול בהבעה ויצירה, החלה לעבוד לפני כשש שנים במסגרות החינוך המיוחד. במסגרת עבודתה תרפיסטית בפנימייה לנוער בסיכון, היא החלה לטפל בנער כבן 17. משפחתו נטשה אותו והוא התדרדר לעבריינות, עם עבר שכלל מעצרים בעקבות מקרי  אלימות, גניבות ופריצות. "היה לו דימוי עצמי מאוד נמוך", מספרת זיידמן, "וכשהוא היה מגיע לטיפול, היה נשכב על המזרן בחדר ונרדם. אני ניסיתי לדובב אותו במפגשים, אבל הוא רק רצה לישון. היה נכנס לחדר, מכבה את האור ושומט על עצמו על המזרן. בתנוחת עובר מכונס בתוך עצמו, בחוסר מודעות מוחלט היה ישן במשך כל הטיפול ומסרב לדבר או להכניס אותי לעולמו".

"הנטייה שלנו היא בדרך כלל לשים לב ולהתייחס לבן המשפחה עם הקושי ומי שסוחב עליו את העול – נעלם, למרות שהוא זה שצריך את הכוח"

כתרפיסטית בתחילת דרכה זיידמן נעה בין חשש מאותו הנער לבין חמלה. "הרגשתי שאני התרפיסטית הגרועה בעולם", היא מספרת ומוסיפה שמתוך אותו התסכול החלה לצייר את המטופל הצעיר שלה. "בשלב מסוים, אחרי התייעצות, הראיתי לו את הרישומים וביקשתי את רשותו להמשיך לעשות את זה בזמן שהוא ישן", היא מספרת, "הוא אמנם מאוד התרגש מהמחווה, אבל המשיך לישון. אחרי שני מפגשים נוספים הבאתי למפגש כרית ושמיכה ומהבית, עם מצעים נקיים, עם ריח של כביסה. כשהוא ראה את המצעים, הוא תחיל להריח אותם, ואז הוא נשכב על המזרן, כיסה את עצמו בשמיכה והתחיל לדבר במשך כל הטיפול מבלי לעצור לשנייה. זה נער שלא איבד את הטוב הפנימי שלו. הוא סיפר שהוא לא יודע איך לצאת מעולם הפשע, כיוון שהוא לא מכיר שום צורה אחרת לחיות. הוא פחד שאף אחת לא תרצה להיות איתו, ואמר שרק עם נערים עבריינים אחרים הוא מרגיש בין שווים. לא היה לו ביטחון בעולם המבוגרים שנטשו אותו".

הנער הצעיר והטיפול בו, יחד עם המשבר האישי והמשפחתי שלה, הביאו אותה לפתח שיטת טיפול ייחודית: "שיטת עוז", הבאה לתת מענה למשפחות אשר מתמודדות עם בעיה כרונית, כמו מחלה או התמכרות של אחד מבני המשפחה. "השיטה שמה דגש על האדם המתפקד שנושא בנטל התפקוד היומיומי בצל הבעיה", היא אומרת, "הנטייה שלנו היא בדרך כלל לשים לב ולהתייחס לבן המשפחה עם הקושי ומי שסוחב עליו את העול – נעלם, למרות שהוא זה שצריך את הכוח לדעת איך להתמודד, אילו כוחות לגייס, ואיך להתנהל. זה יכול להיות הורה, בן או בת זוג או  זוג או ילדים. ברגעים של משבר גם בני המשפחה שמסייעים למי שנמצא בבעיה זקוקים לתמיכה".

"התיישבתי באוטו והתחלתי לבכות"

לשיטת הטיפול היא הגיעה בעקבות ניסיונה האישי הקשה. לפני שהחלה לעבוד כתרפיסטית, היא שימשה כמורה לאמנות בבית ספר יסודי במשך כשבע שנים. היא לא אהבה את העבודה בבית הספר. "הרגשתי שאת רוב האנרגיות שלי אני מוציאה על בעיות משמעת ופחות על הוראה". לכן, החליטה להמשיך ללימודי תואר שני בהבעה ויצירה, ובמקביל פתחה עסק קטן למכירת ציורים שיצרה. העסק נכשל מבחינה כלכלית. באותו הזמן בעלה חלה ונאלץ להפסיק לעבוד. "העסק פשט את הרגל ומצאתי את עצמי מטפלת בבעלה ובשני הילדים שלי לבד. חישבתי מסלול מחדש ואז הגעתי לטיפול בפנימייה לנוער בסיכון, בני ארזים ובתיכון העמית. המשכתי ללמוד ולפני שנתיים פתחתי קליניקה פרטית לטיפול בבני נוער ומבוגרים", היא מספרת ומוסיפה: "אנשים היו שואלים איך אני עושה את זה, איך אני מחזיקה מעמד, מגדלת הילדים, מטפלת בבעל, מנהלת בית מתפקד היטב, פתוח, מארח ושמח. זה נראה לאנשים שעם מציאות כזאת הייתי אמורה להיות במקום עצוב, ועייף מהחיים. אבל אני הבנתי שיש לי ביד אוצר, שיש כלים שאני אוספת, הן מבחינה אישית והן מבחינה מקצועית, ואני יכולה להעביר אותם הלאה לאנשים שמתמודדים עם משבר כרוני, לאנשים שסוחבים על גבם את העול העיקרי בתוך המשפחה".

"הייתי בתהומות של ייאוש. כשהגעתי הביתה הילדים שלי ובעלי חיכו לי עם חיבוק משפחתי גדול והילד הגדול שלי, שהיה אז בן 14 אמר לי: 'אל תדאגי אמא, זה רק כסף'"

את שיטת עוז היא כתבה בעקבות יום אחד, קשה במיוחד. "הגעתי הביתה בצהריים וחיכה לי צו ממשטרת ישראל, שאמר שבעלי צריך להתייצב בבית משפט תוך 48 שעות, אחרת הוא ייכנס למעצר. באותה תקופה בעלי לא תפקד ואי אפשר היה להוציא אותו מהמיטה. שעה לאחר מכן, התקשר עורך הדין שלי ואמר שהסכום שאני משלמת כל חודש כהחזר חוב על פשיטת הרגל לא מספיק וצריך להכפיל את הסכום, כאשר המצב הכלכלי היה קשה ודחוק", היא מספרת, "כמה שעות אחרי אותה השיחה לקחתי את כרטיס האשראי של בעלי על מנת למשוך את קצבת הנכות שלו, גיליתי שהתיק שלי נגנב מהאוטו. התיישבתי באוטו ובמשך שעה וחצי לא הצלחתי להרים את הראש מרוב בכי. גם לא היה לי למי להתקשר ולפרוק. הייתי בתהומות של ייאוש. כשהגעתי הביתה הילדים שלי ובעלי חיכו לי עם חיבוק משפחתי גדול והילד הגדול שלי, שהיה אז בן 14 אמר לי: 'אל תדאגי אמא, זה רק כסף'. באותו הערב התיישבתי לכתוב את שיטת עוז".

 

תגובות

comments

אולי תתעניינו גם ב: