שתיקת המורים: מדוע אפשרנו למערכת לדכא את כוחנו?

אנט זקין, מורה צעירה שהפכה מסטודנטית שחלמה לשנות את המערכת לאחת מהמורות שבעבר בזה להן, וקוראת למורים לא לחכות לשר החינוך ולהורים אלא להוביל את המהפכה שתשנה את מעמדם

מתוך ה-flickr של SOMANEDU

מתוך ה-flickr של SOMANEDU

שלום, קוראים לי אנט ואני מורה. הדרך שבה תבחרו לומר משפט זה, הוא שיקבע את מעמדי בחברה, משום שלרוב, כשתשמעו מורה מציגה את עצמה כמורה, היא תשמע מתנצלת, נסוגה ומבוישת. הגאווה המקצועית שלה תהיה בזמן לימודי ההוראה או בשנה הראשונה שלה במערכת החינוך, אז גם תציג את עצמה אחרת. זה לא מפתיע, הלוא רבים רואים את עצמם בסתר ליבם משתלבים בתחום החינוך והוראה ומשפיעים על הדור שינהיג אותנו בעתיד. ואולם, רק מעטים יממשו את שאיפותיהם לבחור בתחום ההוראה כמקצוע לחיים. במציאות רבים בוחרים במקצועות בעלי מעמד וחשיבות בחברה. הרי אתם לעולם לא תקראו את המשפט: "שלום קוראים לי אנט ואני רופאה", בטון מזלזל או מתנצל.

השבוע כתב שר החינוך נפתלי בנט, באחת התגובות לסרטון שהעלה לפייסבוק: "מעמד המורה נמצא בפסגת הפירמידה החברתית". הקביעה של השר חדרה כסכין לוהטת לבשרי. הייתכן שאני חולמת? חיה בהכחשה? ואולי אני נהנית מתחושת הקורבן? נכון לשנת 2016, עדין חסרים מורים בישראל ומרבית מהמורים בשנותיהם הראשונות בוחרים לעזוב את מקצוע ההוראה. גם הילדים לא רוצים לגדול ולהיות מורים. באחד השיעורים שהעברתי עלה נושא המקצוע ואיתו השאלה: "באיזה מקצוע אתם הייתם רוצים לעבוד כשתהיו גדולים?". המקצועות הפופולארים בקרב התלמידים היו בין השאר: רפואה, עריכת דין וראיית חשבון. רק תלמידה אחת הרימה את היד בגאווה, ואמרה: "אני רוצה להיות מורה. כמוך". באותה שנייה הייתה דממה שמהר מאוד התחלפה בצחוק מתגלגל ומשפטי עלבון מילדים בני 10: "מורה? מי רוצה להיות מורה? מורים לא מרוויחים הרבה, תהיי מלצרית ותרוויחי יותר". הייתי המומה. אמנם לרגע אחד רציתי להצטרף להמון הלועג ולומר לה: "השתגעת? את כה מוכשרת… בשביל מה לך להיות מורה?", אלא שעצם המחשבה הזו, החזירה אותי בשאלה: "מי אני ומה אני שווה?" בסופו של דבר בחרתי לשתוק. וכך, בשתיקתי הבעתי הסכמה עם הלעג, וגם החיוך הנבוך הסגיר את מחשבותיי.

בלימודיי לתואר ראשון הייתי חדורת מוטיבציה וגאווה. השתוקקתי לקפוץ למים, להיות מחנכת ולהוביל שינויים. לא חסכתי בביקורת קשה ואף מתנשאת על המורות הוותיקות והשחוקות, הייתי בטוחה שאצליח להוכיח למערכת איך עושים את זה אחרת ולא הפסקתי לבוז ביהירות לנשות החינוך הוותיקות ששכחו עם השנים את עולם הילד

השתיקה הזו מלווה אותי בהרבה מובנים. אינני בטוחה מאיפה נולדה. ברור לי שאני לא נולדתי איתה, שהיא תכונה נרכשת. בלימודיי לתואר ראשון הייתי חדורת מוטיבציה וגאווה. השתוקקתי לקפוץ למים, להיות מחנכת ולהוביל שינויים. לא חסכתי בביקורת קשה ואף מתנשאת על המורות הוותיקות והשחוקות, הייתי בטוחה שאצליח להוכיח למערכת איך עושים את זה אחרת ולא הפסקתי לבוז ביהירות לנשות החינוך הוותיקות ששכחו עם השנים את עולם הילד. בזתי למורות כמו שהחברה לימדה אותי לעשות, והן שתקו. מעטות ענו לי ומרביתן חייכו חיוך נבוך כמו  שחייכתי בשיעור ההוא כשהילדים לעגו למקצוע ההוראה. לפני שש שנים נכנסתי למערכת החינוך והתחלתי לעבוד כמורה, אט אט השתיקה השתלטה על מחשבותיי ואישיותי. מבחורה חזקה, דומיננטית הפכתי לבחורה כנועה בתוך המערכת הגדולה, שמקבלת בשתיקה עוד ועוד גזירות: לעבוד חינם, לשלם על הקפה שאינני שותה כי כך נהוג, לנסוע למרות שלא משלמים לי, להתנצל בפני ההורה כשהילד שלו מכה, רומס ולועג לי, והרשימה עוד ארוכה.

מרביתכם בוודאי שואלים מדוע אינני עוזבת את המערכת אם כל כך רע לי בה. באופן אימפולסיבי הייתי משיבה שכן, שעלי לעזוב את המערכת שלא מכבדת את כישורי ותאריי, ושלא מתגמלת אותי על הצלחותיי. אלא שבמחשבה עמוקה אכעס על עצמי אם אעזוב את המקצוע שללא המעטפת התדמיתית שלילית שנוצרה סביבו, הוא הייעוד בחיי. הוראה, על אף התדמית, נותרה מקצוע שאמור לבנות ולהוביל את דור העתיד, את הדור שימשיך לבנות את ארצנו ומעמדנו בעולם כחברה ישראלית. דיכוי יכולותיי וכישוריי במערכת ירמוס את השאיפה הזו ויותיר אחריו חברה הרסנית ואבודה.

מעמד המורים חייב להשתנות, אבל השינוי חייב לבוא מהמורים ואנשי החינוך ולא משר החינוך או ההורים שמייצגים את החברה שבה אנו חיים. בשתיקתנו אנו מאפשרים שירמסו אותנו וצועקים באותה נשימה: "די לחוסר הכבוד". אבל זו צעקה אילמת, חסרת משמעות. כדי שיכבדו אותנו עלינו קודם כל לכבד את עצמנו ועלינו להכיר בעצמנו כאנשי מפתח בחברה הישראלית. נכון, זה קשה, בעיקר התנאים ותלוש המשכורת המבזה, אבל עלינו לזכור שבשתיקתנו אפשרנו למערכת לדכא את כוחנו ולבטל את האני מאמין שבתוכנו. כל מהפכה התחילה מבודדים. הצעירים והסטודנטים להוראה שמתכוונים להצטרף למערכת חייבים להוביל את השינוי. זו דרך קשה ומלאת מכשולים, אבל כשהלב והמוח יבריאו, הגוף יהיה חזק להתמודד מול האדון (מערכת החינוך), ולדרוש כבוד ובכל המובנים. כשהאחדות תבוא באמת  מבפנים ונפעל יחד, יקשיבו לנו, ויתחילו לכבד ולהכיר בחשיבותנו. כשזה יקרה הגמול יעלה ויוקרת המקצוע תתעורר מחדש, ואז לא נהיה עוד עובדים או עבדים אלא אנשי חינוך, מורים וחנכים שהחזירו לעצמם את כבודם.

אנט זקין, בת 29, מחנכת כיתה ו' ומורה למדעים בבית הספר היסודי רמת החייל בתל אביב. מסיימת השנה את לימודי התזה לחינוך סביבתי בסמינר הקיבוצים

 

תגובות

comments

אולי תתעניינו גם ב: