02.01.2017

תגיד, ככה באמת נראית עבודת המורה, כמו בסדרה?

עובר אורח: "וואו…זה אתה מהטלוויזיה?".
אני (בחיוך נבוך): "כן, צפית בסדרה (מופתע מהפניה האקראית)?".
עובר אורח: "בטח, ריגשת אותי עד דמעות".
אני (מסמיק): "תודה זה באמת מרגש".
עובר אורח: "כל הכבוד לך, אתה מדהים, הלוואי וכל המורים יהיו כמוך".
אני: (ממשיך להסמיק).
עובר אורח: "אבל תגיד ת'אמת ככה זה באמת בחינוך או שזו רק הצגה?".
אני: "הצגה? חס ושלום. אלו צילומים אותנטיים מתוך אינסוף התרחשויות שבית הספר מייצר. בית ספר זו תכנית הריאליטי הכי טובה ועמוקה ומעניינת שיש לנו".
עובר אורח: "אז אתה רוצה להגיד לי שככה נראית עבודת המורה?".

 

 

אז ככה. הסדרה המופלאה "אחרי הצלצול" עשתה חסד גדול עם עבודת הקודש של מורים רבים. היא נתנה לצופה הישראלי את האפשרות להציץ אל מסדרונות בתי הספר ובעיקר אל סמטאות הלב של האנשים הקסומים והמוארים שמתהלכים שם. האם ממש כך נראית עבודת המורה? התשובה, כצפוי, מורכבת.

הסדרה אפופת קסם ואור, היא נוגעת בלב לבה של העשייה החינוכית ומגישה לצופה טעימות מרגעי שיא מטלטלים, ובנוסף מטפלת באומץ בסוגיות קיומיות וסבוכות בשדה החינוך. זאת, מרות שהמדיה הזו, בטבעה, מקלפת את אבק היומיום ואת השגרה האפרורית. היא מוכרחת להציג את המעניין ואת מעורר ההשראה ולכן בסדרה אין בעיות משמעת ואין תלמידים מאחרים, מתחצפים או סתם נרדמים בשיעור. בסדרה גם אין כמעט אזכור למשימות ביורוקרטיות מעיקות, ולחלקים השוחקים והמציקים בעבודת המורה. במציאות לא הכל הולך, ולא הכל עובד ועם זאת אפילו בתוך השגרות בית הספר זרוע באינסוף רגעים קסומים שבשבילם נברא המורה. הסדרה היא רק נגיעה קלה בכנפי הרוח הללו.

 

המעשה החינוכי, ממש כמו משיח, בא פעמים רבות בהיסח הדעת, כמה מצפים לו ומתפללים, פועלים טוב ומקרבים את התגלותו אך הוא יופיע בפתע פתאום; כמה מלמדים ומשוחחים, נפגשים ומתגבשים; כמה אירועים חברתיים וחינוכיים מוליכי רוח; כמה השראה ונתינה וחום ואהבה ועומק וגובה ומרחב וכמה אמונה ומסירות מתהלכים במסדרונות בתי הספר, ובסוף בסוף המעשה החינוכי מגיע לפעמים בהיסח הדעת, הדרך ללב התלמיד שוכנת בערפל. יכול להיות שמשהו יתנוצץ לו בתוך השיעור השגרתי, לפעמים משהו יידלק בשיחה אישית אוהבת, לפעמים זה יקרה בטיול, במפגש עם ההורים, בהערה הקטנה במבחן או בתעודה, במחמאה אגבית או אפילו תוך ניהול אירוע משמעת מורכב.

 

לכן אין מנוס מלפסוע בכל הדרכים גם יחד אל לבו של התלמיד. בשגרה ובימי שיא, בימי סגריר אפרוריים, בטיפול באירועי משמעת סוערים ובימי אביב ופריחה, בחוויות מכוננות ויוצרות וגם בחיבוק והכלה בימי סער ומשבר.  צריך להיות שם כדי לגעת, כדי לחולל תנועה ושינוי, כדי להאיר.

 

אמר פעם הרבי מקוצק לתלמידיו מדוע כתבה התורה "והיו הדברים האלה על לבבך", היה צריך לכתוב "בתוך לבבך". אלא שהכתוב טמן רמז עמוק לכל המלמדים והמחנכים – הניחו את הדברים על לב התלמי, אף אם הלב אינו פתוח. כי ביום שהלב יפתח יוכלו דבריכם ותורתכם להיכנס פנימה.

 

הסדרה המכוננת של אורנה בן דור והצוות המיוחד כל כך שעטף אותה האירה באור יקרות פיסה אחת בתוך הפאזל הרחב והמורכב הזה שנקרא חינוך. היא חשפה אמנם לעין כל רק מסילה אחת בדרך ללב הפועם, אך הסדרה לכשעצמה כבר הבקיעה לבבות רבים.

 

28.12.2016

הדברים שלמדתי מהתלמיד שלי, חיים

באחת הסצינות שנותרה בחדר העריכה, ולא זכתה להופיע בסדרה הנפלאה "אחרי הצלצול", בה לקחתי חלק, התלמיד שלי חיים משתף אותי ומספר לי שהוא ביקר בחייו רק פעמיים בקברו של אביו, וגם אז זה קרה במקרה.

 

 

בקרב יהודי אתיופיה לא פוקדים קברים ולא מקימים מצבות למתים, מתוך תפיסה כי אדם יסודו מרוח וסופו לרוח, מעשיו צאצאיו ואישיותו הם זכרונו. יהודי אתיופיה לא מציינים את המוות, לא מנכיחים אותו ולא חולקים לו מקום, לא גלעד ולא שם חקוק על אבן. אדם הוא חייו ולא מותו. בית עלמין הוא מקום טמא וזר, כך שמרגע הקבורה אין מה לחפש במרחב השומם הזה.

 

יש משהו בקהילה האתיופית המרתקת, שמגביה אותה מעל קרקע המציאות, ובמפגש בין חומר לרוח הם יעדיפו את המופשט והנאצל. אחת הדוגמאות המרתקות לכך הוא שימוש בכסף בשבת. אצלנו השימוש בכסף בשבת הוא מוקצה, בעוד שאצל יהודי אתיופיה כסף המשמש למצווה ותרומה מותר להשתמש בו בשבת קודש. הם הצליחו לקלף גם את  אבי אבות החומרנות – הכסף ולהתבונן בגרעין הטוב והרוחני שבו.

 

כשהובלתי את חיים על חמור לבן, בעקבות שאלה שהפנה אליי בעבר: יכול להיות שהמשיח יהיה אתיופי? כשחיים רכב על החמור הלבן, הבהבה לי אמרת חז"ל כי משיח יהיה "עני ורוכב על חמור". הוא יהיה עני כי אין לבו בכסף ובתענוגות עולם הזה והוא ירכב על החמור-חומריות וידע להנהיג אותה ולא להיות מונהג על ידה או חלילה משועבד לה. בשיחה אחרת עם חיים, הוא אמר לי: "אני לא רוצה להיות מהנדס או עורך דין. לא רוצה להיות מיליונר או מעוטר במדליות ותארים- אני רוצה להיות איש משפחה פשוט ואוהב". נראה לי שמשיח האתיופי כבר עומד בשער.

 

 

05.12.2016

אני חוזר אליך אבא, ומבין את אתגר החינוך המבקש לראות מעבר

אבא, כמעט 20 שנים בלעדיך והעולם השתנה לבלי הכר. לו רק יכולת להציץ אל עולמנו לרגעים אחדים ודאי היית מופתע ומביט בעיניים סקרניות, מלאות תום, בעולם שהתבגר, השתכלל והתחדש בלי גבול. אבל באמת, באמת, מעבר למעטפות המתכתיות והטכנולוגיות בני אדם נשארו אותם בני אדם, עם פחדים ושמחות, מוצפים בשנאה ואהבה, בקנאה ותאווה וכבוד וחמלה וטוב ובושה ונתינה עד אין קץ.

 

בחרת, אבא, לעסוק בחינוך, להעמיד תלמידים הרבה, להגדיל נשמות, לתקן עולם, לתקן אדם. כמה אור שפכת על סביבתך, כמה השראה הצתת בקרב תלמידיך, חבריך ומשפחתך. ודמך הלוהט, אבא, עוד זורם בעורקיי, כמעט 20 שנה ונשמתך עוד פועמת בי בחזקה.

מה הסוד שלך, אבא, תגיד מה הסוד שלך? מהיכן האבוקה הזו שלא דועכת? מניין האש הבוערת תדיר? כל כך הרבה שנים בלעדיך ודמותך נוכחת כל כך בחיי, ממלאת חדרים פנימיים, דולה ומשקה ללא לאות. הקסם שלך, אבא, מהלך עליי ומחולל נפלאות. תלמידיי הם תלמידיך וחניכיי הם חניכיך. בחירותיי מושפעות כל כך מאישיותך ובצמתים רבים כל כך גם בחלוף הזמן אתה עדיין מסמן לי את הדרך.

באדמה הפסטורלית ביסוד המעלה, בחרת להיאסף אל אבותיך, אל אביך דוד, אל הסב מרקדו-נחום ואל הסבא הגדול חכם שלמה מזרחי ממקימי ומחוללי המושבה הוותיקה הזו. באדמת מייבשי הביצות ומתקני העולם בחרת לנוח על משכבך. גם אני בבוא עתי, עד מאה כעשרים, אשמח להיאסף, במקום המכונן הזה, אל אבותיי.

איזו עוצמה יש במסורת מאב לבנו, בשרשרת הדורות האינסופית הזו, יש בה איזו נגיעה בנצח. אב ובן שהופך לאב לבן שהופך גם הוא לאב, דור אחר דור. "מה זרעו בחיים", אמרו חז"ל, "אף הוא בחיים".

הייתי רק בן 16 כשנפרדנו, נער צעיר, מדריך נלהב בתנועת נוער, נוטף אדרנלין של מתקני עולם. הייתי נער צעיר עם טעם של חינוך על שפתיי הרכות שלא פג עד הלום. 20 שנה חלפו, והכל שונה כל כך ודומה כל כך, ואינני יודע איזו יד מכוונת הגיעה דווקא אליי מבין רבבות אנשי חינוך. מדוע בחרו לספר לעולם על חינוך דווקא דרך דמותי בסדרה "אחרי הצלצול"? מה מצאה בי המצלמה כשעקבה ברגישות אחר פסיעותיי ותיעדה בנועם פיסות חינוך ואהבה? אינני בקיא בנסתרות, אך ברור לי כל כך שיש לך יד בדבר. אתה בטח מביט ממעל בסיפוק אין קץ, צופה במפעל חייך ובשורתך, תווי פניך וניגונך מקישים כעת בכל דלת ומרצדים על כל מסך. העולם הזה, אבא, מורכב כל כך, מסוכסך כל כך, ומוצף בערפל עד שלפעמים אני מתקשה להאמין כיצד הצלחת למלא את הבית שלנו בתום אינסופי, בחוויית ודאות עמוקה וביטחון בטוב המקיים את העולם. אני חוזר אליך, אבא, כל הזמן, נאחז בתום, בחלום, במבט הבהיר, הנקי, המסונן מרעשים שהמציאות מייצרת כל הזמן. ככל שאני מביט בעיניים פקוחות אל העולם הזה, על קלקוליו ונוראותיו, אני מבין עמוקות את אתגר החינוך המבקש לראות מעבר, להגביה עוף ולהאמין באדם ובעולם. להאמין בטוב גם כשהוא מתכרבל בערפל סמיך.

 

28.11.2016

עד כמה אני מגן על התלמידים מפני התכנים ששורטים נפשות?

לא מכבר חזרתי מביקור מרתק בבית הספר של ילדי חסידות צאנז בנתניה כחלק מיוזמה מבורכת של למידת עמיתים. חזרתי מוצף הרהורים והשראה. אפשר להתווכח, אפשר להתפלמס או לבקר אבל קשה שלא להתפעל מהמוגנות הרוחנית שמעניקים צוות המחנכים המסור בצאנז. הם מייצרים לילדים הרכים שמורת טבע סטרילית להפליא: נולדים בבית החולים בלניאדו, מתחנכים בתלמודי תורה בשכונה, בישיבה ובכולל האברכים המקומי, מקימים משפחה בקרית צאנז וכשמזדקנים מטופלים במחלקה הסיעודית במקום ונקברים בחלקה החסידית בנתניה. אין צורך לצאת החוצה, החסידות ממלאת את כל צורכי מאמיניה. הילדים עד גיל 20 מנועים מלנסוע באופניים כדי שלא יצאו בטעות מחוץ לשכונה. כל יציאה מהשכונה נעשית בליווי ההורים בלבד. הם גם לא ייפגשו עם חברים מחסידויות אחרות "כדי לא לבלבל את הילדים עם השקפות שונות" . חסידות צאנז מייצרת לילדיה חווית ודאות חזקה, נטולת ספקות ובלבולים וסכסוכים ומורכבות מחניקה ומתעתעת.
בעולם פרוץ, מסוכסך ומבלבל, בעולם בו מבוגרים לא מצליחים למלא את המשימה הקיומית בחייהם והיא להגן על ילדיהם לא רק מפגעי גוף אלא גם מסכנות הרחוב והמדיה, ממחלות רוחניות וערכיות, הסטריליזציה הצאנזית מחייבת התבוננות מחודשת, בעין טובה ורגישה.

למען הסר ספק, אני רחוק אלפיים אמה מהרוח המסקרנת הזו, לא אחנך כך את ילדיי ותלמידיי, העולם עשיר כל כך וצבעוני כל כך ומפעים באינסוף גווניו ואורותיו, עולם הרוח מלא כל טוב כך שבהשקפתי הדלה זו החמצה אדירה לפסוע רק בשביל אחד ובדרך אחת ולהכיר רק תורה אחת ומשנה אחת, "כל הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם" (עבודה זרה – יט) ואף על פי כן יש משהו מפעים ומעורר השראה במתודה הזו המבקשת להגן באדיקות על הילדים.

כששבתי מצאנז שאלתי את עצמי ביושר ובכנות, כמה אני מגן על ילדיי ותלמידיי, ילדים ראויים למרחב ואמון, לחופש ובחירה אך הם גם זקוקים להגנה. עולם המדיה הפרוץ כל כך, כדוגמה, מכה בילדינו. הוא פוצע את נפשם ללא רחם. החשיפה שלהם לפורנוגרפיה ולתכנים מזיקים השורטים בציפורניהם נפשות רכות ותמימות והמגישים לעיניהם הקטנות מצגי שווא, מעוותים ומסוכנים כל כך להתבגרות בריאה. התכנים הללו, שאנו בשאננותנו, מאפשרים להם להופיע על המסכים של הילדים הרכים, עלולים לפגוע בהם, בחיי הזוגיות שלהם, בתפיסת מושג האהבה, בטיבה של המיניות המיוחלת והעדינה שיש בה רגישות ומחויבות. בשתיקתנו ובאדישותנו אנו נותנים רשות למשחית לחבל, להרוס ולפגוע, לגרום להתמכרות ולפגוע בחיי חברה תקינים ולאינסוף השפעות שליליות.

גם אבירי החופש והחרות המחשבתית והחינוכית חייבים לאמץ קווי הגנה על ילדים. אנו רוצים כל כך שהילדים ידעו לעמוד על הרגליים של עצמם, אך לא תמיד הדרך ללמד את הילד לשחות היא להשליכו למים הסוערים. הוא עלול לטבוע או למצער להינזק. אפילו האינסטינקט ההישרדותי שלא לומר האבולוציוני שלנו מבין שאנו מוכרחים להגן על ילדנו אלא שאנחנו צריכים להרחיב את מעגלי ההגנה מעבר לקיום הפיזי אל עולמות של רוח, נפש ונשמה. שדה החינוך לא יכול להסתפק רק בהקניית כלים לעולם הגדול המתרגש לבוא אלא הוא גם מוכרח לספק שמירה והגנה בנתיבי גדילה והתבגרות.

 

16.11.2016

עקומת גדילה: אל תקרעו את הילדים מהתרבות שלהם

בבית הכנסת בו גדלתי בקרית שמונה, היה מקום לכולם, על ספסלים בשלל צבעים ושבת שהאירה מכל עבר, בחיוך כובש וביישני, עם צרור ריחות וטעמים, ניגונים ומנהגים. אבל בחרתי כמו כל חבריי הדתיים ללמוד את שנות התיכון במסגרת פנימייה, ואת שנות נעוריי ביליתי בישיבה תיכונית מרוחקת.

%d7%90%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%99

באחת השבתות הראשונות בישיבה ניגשו אליי כמה תלמידים, התבוננו במכנסיי הג'ינס שלי ובחולצה התכולה והמכופתרת. הם גיחכו ואמרו לי בהתרסה: "ככה לא מתלבשים לשבת". התבוננתי בהם, הם היו חנוטים בחולצה לבנה, פשוטה וזולה ובמכנסי בד דהויים,  ובלבי אמרתי: "הבגדים שלי יקרים הרבה יותר ושווים הרבה יותר ומיוחדים הרבה יותר – את הבגדים הכי יפים שלי אני לובש בשבת". אבל לא אמרתי מילה. נעלבתי, ולא בגלל ההערה על החולצה, אלא בשל העובדה שהם לא הכירו בתרבות שבה גדלתי, ולא הבינו שהיא לא פחות "שווה" מהתרבות החדשה-האחרת שעל פיה ביקשו לחנך אותי.

 

השבת בקרית שמונה הייתה ועודנה לא פחות קדושה מהשבת הישיבתית-אשכנזית שניסו להנחיל לי. כדאי להבהיר, בישיבה התיכונית שבה למדתי נפתחו לי הרבה דלתות, פגשתי אנשים מיוחדים ואחרים ומעוררי השראה ונחשפתי לתרבות שונה, לרוח אחרת. אני שמח מאוד מכל האוצרות שקיבלתי ואיני מתחרט לרגע על שנות לימוד ארוכות ומיוחדות. אבל אני גם כועס על התעלמות גסה ומתנשאת מהמקום, מהתרבות ומהבשורה בהם צמחתי בילדותי, ובהם צמחו רבים מחבריי, אף אם זה נעשה מתוך רצון בוסרי להיטיב. התרבות המזרחית נדחקה לקרן זווית וקיבלה ביטוי רזה, דל ולא ממצה בין כותלי בית המדרש, ומשהו בהתייחסות הפולקלוריסטית העיד על מבט שטחי אל תרבות נושאת בשורה. לפעמים, גם היום, אני נעלב כשמפרגנים למזרחים על האוכל הטוב, על פשטות ועממיות ובכך מחמיצים את בשורות התרבות שבאה ממזרח, תרבות שמכילה באהבה גוונים שונים של זהות והרמוניה רכה של תורה וחיים. זו תרבות שיודעת לשאת קטבים והפכים ובעיקר בעיקר אינה חיה תנועה נפשית מרדנית (אין "מרד קדוש", אין תנועות מרי של נוער המתמרד בהוריו ואין אידאולוגיות גדולות הנאבקות זו בזו). וזו גם תרבות שמבקשת לתת כבוד למסורת מפוארת העוברת מדור לדור ומתכתבת עם החיים, שמחה בחיים, מלאה בנחת ואהבה וטבעיות וחיבור.

 

החוויה המטלטלת והמשסעת בה התחנכתי בימי נעוריי, גרמה לי להתבונן אחרת על מושג ה"חינוך" ועל הפילוסופיה הקיומית שהמושג הזה אוצר בכנפיו. דמיינו ילד מתוק, שגדל בסביבה ערכית ותרבותית מסוימת. הוא מגיע לבית הספר ופוגש במחנך מפעים ועתיר זכויות. בתום לבו של המחנך ומתוך רצון כן להיטיב עם הילד, הוא מוביל אותו לחקות את עולמו התרבותי-ערכי ובמו ידיו האידיאליסטיות מייצר פער בין הילד ובין משפחתו. הפער עתיד לייצר אינסוף מתחים וקונפליקטים ולהפוך את בית התלמיד, שהוא ראש וראשון לחינוך והתפתחות, לזירה רווית מוקשים והתמודדויות, במקום שיהיה מקום הרמוני, שליו, בטוח ובריא ביחסי משפחה-ילד. זה קורה למכביר בחינוך הדתי, בעיקר בפריפריה שבו צוות המחנכים רחוק אלפיים אמה מהסביבה התרבותית של תלמידיו, וזה נכון גם בחינוך הממלכתי ואפילו בחינוך ביתי בו אין הרמוניה בין המקום בו ההורים נמצאים לבין החינוך שהם מבקשים להעניק לילדיהם.

 

אבל מהו חינוך אם לא רצון לקדם את הילד, להביא אותו למקום טוב יותר, גבוה יותר, ערכי יותר, לסייע לו לשבור את תקרות הזכוכית, לאפשר לו להיפגש עם גודל שהבית לא תמיד מספק, להעניק לו הזדמנות שווה בתוך סביבה תחרותית ועשירה ולהעניק לו כלים לפלס את דרכו האישית במרחבי אין קץ? כדי לגשר על המתח הזה יש להשתמש בתרשימים המוכרים לנו מרופאים להתפחות הילד – "עקומות גדילה". אין ספק כי על המחנך להצמיח את הילד, אך הוא מוכרח לעשות זאת בתוך עקומת הגדילה, ולא להעתיקו לעקומת גדילה אחרת וזרה. המחנך צריך להכיר היטב את הסביבה התרבותית-ערכית של הילד ולהצמיח אותו בתוכה, ולא לייצר דפוס אחיד מתוך עולמו שלו ולשכפל בו את תלמידיו. יש לשאוף ככל האפשר לחנך להרמוניה בין ערכי בית הספר לאלה שסופג הילד בביתו, וגם אם הם בעוצמות שונות – הם צריכים לשדר על אותו תדר. רק שמירה על חינוך שיש בו צמיחה ושכלול בתוך עקומת הגדילה של הילד תאפשר לו להתקדם על סולם התפתחותי הטבעי לו.

אבישי מזרחי
מורה לספרות ומנהל חטיבת הביניים באמי"ת בר אילן לבנים בנתניה, בן 36, מתגורר באור עקיבא. נשוי ואב לחמישה, בוגר תואר ראשון בחינוך במכללה האקדמית מורשת יעקב ותואר שני בתלמוד באוניברסיטת בר אילן
בית החינוך אמי"ת בר-אילן נתניה

בית החינוך אמי"ת בר-אילן נתניה הוא בית ספר ממ"ד שש שנתי, שבו לומדים יותר מ-400 תלמידים. כבית ספר קולט עלייה כ-20% מהתלמידים הם דוברי צרפתית. בבית הספר פועלות מגמות פיזיקה, ביולוגיה, אלקטרוניקה, אקולוגיה וכמובן צרפתית, כמוסד דתי תלמידים ניגשים גם ל-5 יחידות בגרות בתנ"ך, תלמוד ותושב"ע. שיעור הזכאים לבגרות בבית הספר הוא מהגבוהים בנתניה, ובשנת הלימודים תשע"ד זכה במקום ראשון בתחרות דיבייט עירונית ושנה אחר כך קטף את המקום הראשון בחידון התנ"ך העירוני.