28.12.2016

מה גרם לי להכניס צוות צילום למרחב הפרטי ולהסכים להיחשף?

הפרק השישי והאחרון בסדרה "אחרי הצלצול" משודר היום, בנר חמישי של חנוכה. אחד מתפקידיו של החג הוא להפיץ אור בהדרגה, משום שהוא חל בימי החורף הקצרים, בהם החשיכה יורדת מוקדם. האור והדלקת נרות החג מסמלים את גירוש החושך, בדומה לעבודת החינוך. הלוא בעבודה שלנו אנחנו כל הזמן עסוקים בהפצת אור ובראיית הטוב בקרב התלמידים והתלמידות שלנו. אלא שלא כמו בחג החנוכה, בו בכל ערב מתוסף נר והחנוכייה מוצבת במקום הנראה כלפי חוץ, בפתח הבית או בחלון הנשקף אל הרחוב, עבודת החינוך היא לרוב מוצנעת, נעשית בחדרי חדרים ובתוך הכיתות ללא חשיפה.

 

 

 

 

 

הסדרה "אחרי צלצול" מציבה את המורים במרכז הסדר החברתי, במטרה שיותר הורים, תלמידים וכל מי שהחינוך קרוב ללבו יוכלו להיחשף לעבודה המורכבת של המורים והמורות, באמצעות כניסה לעולמם של שישה מתוך 180 אלף מורים. אחת מששת המורים היא אני.

 

בראשית המסע לא חשבתי על ההשלכות של ההשתתפות בסדרה, פשוט ביקשתי לשתף בעשייה החינוכית. בדרך נחשפתי להרבה חושך מצד לא מעט אנשים, ובאותה מידה ללא מעט אור. כמעט בכל שלב התבוננתי פנימה, שאלתי את עצמי ובדקתי למה אני עושה את זה? מה המניעים שלי? מה גרם לי להכניס צוות צילום למרחב הפרטי שלי ולהסכים להיחשף? בכל פעם, הגעתי לאותה התשובה:  העיסוק במעמד המורים בישראל הוא קריטי בנקודת זמן בה אנחנו נמצאים ונמצאות. בתחילת שנת 2017 שתיכנס בעוד מספר ימים, נעמוד בפני סיום ההסכמים שחתמו ארגוני המורים, ותחילתו של התהליך לשינוי מעמד המורה בישראל. זו תהיה נקודת זמן משמעותית שבה כולנו נצטרך לצאת למאבק שיאיר את המערכת הביורוקרטית בה אנו נמצאים. הפרק שבמרכזו עמדה סוגיית שכר המורים הכואבת, היווה עבורי תזכורת עצובה לשנים הראשונות שלי במערכת החינוך, ולתרומה הנמוכה אותה מקבלים אנשי החינוך עבור עבודתם.

 

לצד העיסוק במעמד המורה, הסדרה סייעה לי לעסוק גם בעצמי. בחנתי את התהליך האישי שלי בתוך בית הספר בו אני עובדת, שאלתי שאלות בנוגע לחזון החינוכי שלי ובנוגע להמשך הפעילות שלי בתוך המערכת, בחנתי את הגבולות שלי ובעיקר הצבתי לעצמי מראה גדולה, דרכה השתקפו ההתנהלות שלי בעבודה וחוסר האיזון מול הבית. הרגעים האלו תועדו, והם חשפו לא מעט קושי, פריצות דרך חינוכיות, הזדמנויות, אהבה וזוגיות. הצלחתי ללמוד על עצמי בפחות משנה יותר ממה שלמדתי על עצמי בחמש השנים האחרונות, הבנתי שלעיתים אני יכולה ליפול – כמו סביבון שסיים את מפגן הראווה שלו מול הילדים, ושגם אני זקוקה למישהו שיושיט יד ויעניק עזרה. מה שנותר לי לקוות זה שזוגות העיניים הרבים שצפו בי ובחברי, יבינו את המורכבות, החשיבות והמשמעות של עבודת המורה. אז רגע לפני שהסדרה מסתיימת, אני רוצה להדליק נר לשינוי שיבוא ולעשייה החינוכית שתימשך. בתקווה שיפיץ הרבה אור.

 

20.12.2016

יום המורה 2016: נוח להשתיק אותנו והגיע הזמן שנפסיק לשתוק

אני מצטערת להרוס את החגיגה, אבל אני לא חוגגת את יום המורה, אני מודאגת מהנצחת הפערים בחברה ובמערכת החינוך. עבורי, יום המורה הוא מעין יום האישה, שנועד לקדם את השוויון בין גברים לבין נשים. יש הטוענים שהיום הזה נועד לציין את ההישגים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים של הנשים לאורך השנים. אבל אני חושבת שאני ונשים רבות לא צריכות יום אחד בשנה כדי לקדם את העשייה החברתית שלנו, כדי להציב נשים בקדמת הבמה וכדי להגיד שאנחנו ראויות ושוות ויכולות למלא את כל התפקידים, גם את אלו שנחשבים "גבריים".

 

 

קולן של הנשים תמיד היה חלש יותר מעל הבמות. הבמה הפוליטית, הבמה התקשורתית והבמה הכלכלית נשלטות על ידי גברים. כדי לשנות את מעמד האישה צריך נשים בועטות, שלא מפחדות להשתלח במוסכמות חברתיות, שיודעות שכדי לשבור את תקרת הזכוכית הן צריכות להיות אמיצות יותר, משכילות יותר וטובות יותר מכל גבר שעומד לצדן. כך גם המורים והמורות.
יום המורה הוא יום הוקרה והערכה לכל העוסקים והעוסקות בחינוך, במטרה להביע הוקרת תודה מתוך הבנה כי עובדי חינוך הם המפתח להצלחה. אלא שכל עוד יותר אנשים בוחרים להמשיך לצפות בתכניות טלוויזיה שמתעסקות בשירה וקצת פחות מעדיפים סדרה על אנשים, שאולי לא שרים יפה אבל פורטים על נפשות הילדים של כולנו, המעמד לא ישתנה. כל עוד יותר אנשים צופים בתכניות ריאליטי ומנתחים את החברה "מנקודת מבט סוציולוגית", ולא מספיק אנשים צופים בסדרה שמטרתה להעמיד את המורים והמורות במרכז השיח הציבורי ולחשוף את האמת המרה והמאוד לא נוחה – מעמד המורה לא ישתנה. ולא, זה לא יקרה בעקבות ארוחה חגיגית אחת שוועד ההורים הנפלא יכין לנו, לצערנו גם לא במכתב תודה עם הרבה כוונות טובות של התלמידים שלנו.
מעמד המורה ישתנה רק כאשר אנחנו כחברה נחליט לשנות אותו. כל עוד נמשיך להתעלם, להסתפק בשיחות סלון וצקצוקי לשון, נמשיך לפספס ולא לראות את הנקודה המרכזית: אי אפשר להמשיך לצפות מהצד על החיים של עובדי ההוראה בישראל ולהגיד שככה זה היה במשך שנים וששום דבר לא ישתנה. כי משהו חייב להשתנות.
את יום המורה הקרוב אני לא אחגוג כי אין לי סיבה. אני מקווה ש-2017 תהיה השנה שבה החברה תחליט שכל יום הוא יום המורה, שבכל יום יבינו איזו אחריות מוטלת עלינו, מתוך הבנה שאין לנו דרך אחרת לשנות את תדמית עובדי החינוך בישראל. היום אנחנו כוח גדול שבוחרים להשתיק אותו, נוח להשתיק אותנו והגיע הזמן שנפסיק לשתוק. זה הזמן שלנו. זמן החינוך ואנשי החינוך.

 

13.12.2016

שיעור בחשבון: למה השכר לגמרי לא משקף את העבודה שלנו?

החלטתי להזמין אתכם לשיעור בחשבון. ראשית, אבהיר: מהרגע שעלתה לשידור בערוץ 10 הסדרה הדוקומנטרית "אחרי הצלצול", שבה אני משתתפת, לא הגבתי לאף טוקבק או תגובה שהופנו כלפיי,  אבל לנושא השכר אני לא יכולה שלא להגיב.

בשנה הראשונה והשנייה בתוך מערכת החינוך, הועסקתי כמורת קבלן בשליש משרה, ולכן לא קיבלתי שכר עבור החופשות אלא נטו עבור השעות שבהן לימדתי. גם על שעות שבהן הייתי נוכחת בבית הספר לא קיבלתי שכר. את ההעסקה הקבלנית חייבים להוציא מהחוק, אבל עד שזה יקרה גם מורים חדשים נאלצים לעבוד בתנאים האלו, על מנת שיוכלו לשמור לעצמם משרה בתחום ההוראה. יש הקוראים לזה חבלי לידה, אלא שבתחושה שלי אני עברתי לידה ארוכה במיוחד ונטולת אפידורל.


בשנה השלישית שלי במערכת החינוך, עבדתי במשרה מלאה ונמניתי עם המורים שנכללים בתנאים שנחתמו במסגרת הרפורמה "עוז לתמורה". תלוש השכר שמופיע בפרומו לפרק הרביעי בסדרה "אחרי הצלצול", שיעסוק בסוגיית שכר המורים הכואבת – הוא אכן תלוש שכר שלי, בעוד שאני זכאית להחזרי נסיעות מאחר שאני נוסעת מדי יום מביתי שביקנעם לבית הספר בו אני מלמדת שבטבריה. במשך חצי שנה קיבלתי שכר הזהה לשכר שצולם, עד שבאפריל באותה שנה התחלתי לקבל משכורת מעט יותר גבוהה יותר. באותה שנה, לאחר שחילקתי את כל ההחזרים שקיבלתי, המשכורת שלי עמדה על 4,500 שקלים כולל החזרי נסיעות. שנה אחר כך, בשנה הרביעית, השכר שלי הגיע לסכום של 5,200 שקלים, כולל החזרי נסיעות. ומשום שהחזרי הנסיעות שלי גבוהים, במהלך השנה השלישית והרביעית השכר שלי עדיין היה מתחת לשכר המינימום. היום, כשאני בשנה החמישית במערכת החינוך, בתפקידי רכזת שכבה, מחנכת ורכזת מקצוע השכר החודשי שלי עומד על 6,200 שקלים – לא כולל החזרי נסיעות. עד כאן השיעור בנושא לאן נעלם הכסף.

אני רוצה להתייחס גם לסוגיית בדיקת המבחנים שעלתה גם היא במהלך הסדרה, כבר בפרק הראשון בסדרה "אחרי הצלצול". בעקבות הפרק ששודר, רבים כתבו שלא הגיוני שיש לי כל כך הרבה מבחנים לבדוק, שהכל עניין של סדרי עדיפויות והיו כאלה שהמליצו לי לעבוד במוסדות חינוך של הגיל הרך. ובכן, ביום החופשי שלי אני לומדת לתואר שני, ובמסגרת עבודתי בחטיבה העליונה אני מגישה כיתות לבגרויות. המשמעות: אצלנו יש מבחן בכל שליש במהלך השנה, כפול חמש כיתות, התוצאה: 15 מבחנים. וזה לא כולל עבודות, תרגילים ועוד. בנוסף אני מקפידה לתת לכל תלמיד ותלמידה הזדמנות לשפר את הציון, וישנם רבים שמבקשים לשפר את הציון וגם התהליך הזה מצריך בדיקה.

אז לא, השכר לגמרי לא משקף את העבודה שלנו, ומי שטוען מנגד שעבודת ההוראה משתלמת במיוחד בגלל החופשים הבלתי נגמרים, מוזמן לשבוע אחד אצלנו. אני יכולה להבטיח שאתם תיהנו, תלמדו להעריך את העבודה שלנו ותבינו שמגיע לנו יותר ואנחנו חד משמעית שווים יותר. זה היה שיעור קצר בחשבון. מחר אני אתנסה בשיעור "איך לא לקרוא טוקבקים".

 

 

11.12.2016

באוקיינוס החינוך העצום, אין זמן, תנאים או שכר, אבל יש כוכבי ים

אני קופצת למים מבלי לדעת כמה הם עמוקים או סוערים, ללא מצופים, גלגל הצלה או משהו להישען עליו. זאת התחושה שהייתה לי במפגש הראשון עם מערכת החינוך.
בשנה הראשונה להוראה למורים החדשים יש לא מעט אתגרים בתוך בית הספר. באוקיינוס של תחום החינוך יש דגים ויצורים חיים מכל הסוגים, כאלה שמחכים לאוכל ואהבה, כאלה שמחכים לטרוף וכאלה ששוכחים את מה שנעשה עבורם ולמענם גם אחרי שלוש שניות בלבד. אבל ברגעים של קסם, יוצא מתוך האוקיינוס כוכב ים מוגן. לאותו כוכב הים, יש סדרה של צבתות וקוצים המגנים עליו, וברגע אחד הוא יכול להקשיח את גופו תוך שניות כדי שאף יצור לא יתקרב אליו.

 

האוקיינוס של תחום החינוך, הוא עמוק ורחב, ואין מדריך שחייה שילווה את המורה הצעירה ויסייע לה לבנות עולם "מוגן" שיאפשר לה לשחות, ולהצליח לחשוב מחוץ לקופסה. בשנה הראשונה שלי בהוראה בטבריה, נכנסתי כ"חלוצה חינוכית" מטעם המכון למסלול דמוקרטי והחלטתי לעשות שינוי. עוד לפני שהכרתי את הקופסה – בית הספר והמערכת, הייתה לי אוטונומיה מוחלטת ומנהלים שהעניקו לי גיבוי. החלטתי להוביל מספר פרויקטים שאולי ישאירו חותם בתוך הארגון בו אני עובדת: הקמתי מועדון דיבייט שהתחרה מול בתי ספר אחרים, הקמתי את קבוצת מנהיגות שהייתה מורכבת מנציגי השכבה שלמדו איך להוביל אנשים, ובמהלך התהליך נוצרה קבוצת איכות של תלמידים ותלמידות משפיעים, שאכפת להם מהמקום בו הם לומדים. בנוסף, הקמתי ועדת שיווק כחלק ממודל הוועדות הקיים בבית הספר, מתוך הבנה שאפשר לשלב שיווק דרך חינוך. בתחום הפדגוגי ריכזתי את מגמת מדעי החברה, והגשתי תלמידים לבגרויות, לשם כך בניתי עשרות מערכי שיעור חדשים, התאמתי השיעורים למגוון רמות של לומדים ולומדות, ויצרתי שיעורים מקוונים כחלק ממיומנויות המאה ה-21 ועוד.

 

רציתי להוכיח לכולם ובעיקר לעצמי שאני שווה וראויה להיות חלק מתוך המערכת, שאני חלוצה של שינוי חינוכי שיודעת לשחות. אבל, ויש כאן אבל גדול, לפני שהכרתי את הקופסה – את הארגון, חשבתי מחוץ לקופסה. היום אני עסוקה במחשבות האם זאת הייתה טעות, למרות שברוב הזמן ידעתי שזאת, אני לטוב ולרע. היום אני יודעת שהעוצמות האלה יכולות לפגוע בי ואני צריכה ללמוד לנתב את עצמי בתוך הארגון שבו אני עובדת.

 

אני כבר בשנה השלישית בבית הספר והספקתי כבר לחנך כיתה בשנה שעברה. השנה לקחתי על עצמי את תפקיד רכזת שכבת י' ומחנכת כיתה. מלבד העיסוק בדייביט, המשכתי בכל אותם פרויקטים שעשיתי קודם לכן. לפעמים זה נראה כמו משימה בלתי אפשרית. עכשיו לאוקיינוס יש משמעות חדשה ויש שפע אך יחד עם זאת, זהו מרחב אינסופי של ריבוי משימות ומעט זמן להצליח לעמוד בהן, לשחות בתוך כל העשייה החינוכית.

 

זאת השנה החמישית שלי במערכת החינוך ועל פי כל המחקרים זאת השנה שבה אני אמורה לפרוש. השכר אמנם עלה בהשוואה לשנה הראשונה שלי כמורה, אבל נותר נמוך: אני משתכרת בסכום של 6200 שקלים, למרות שיש לי ותק של חמש שנות הוראה. התנאים, העבודה הקשה מסביב לשעון, העבודה עם ההורים והתלמידים, הפוליטיקה בתוך הארגון, הם רק חלק מהשאלות הרבות שבהן אני עוסקת, כשהמרכזית שבהן נוגעת לשאלת הזהות המקצועית שלי והאם אני צריכה להיות מורה.

 

אני חוזרת לאותו כוכב ים שהתנועה שלו בתוך המים היא איטית, כשם שהתהליך החינוכי הוא איטי ונדרש זמן כדי להבחין בתוצאות. באוקיינוס שלי יש יותר מ-100 כוכבי ים, שאני צריכה להחזיר אל המים בכל פעם שהם מגיעים אל החוף, להשיב אותם לגבולות המוכרים להם, ובמקביל לעודד אותם לחשוב מחוץ לקופסה, ללמד אותם להגן על עצמם בעולם הלא מוגן שהם חיים בו.

אחת התלמידות שלי, שלומדת בתוכנית הנדסאים במכללת אורט בראודה, סיפרה לי בשבוע שעבר שבמכללה איש לא רודף אחריה, אם היא לא תגיש עבודות או תיכשל במבחנים, פשוט יעיפו אותה מהלימודים. אמרתי לה שאולי בעצם זה הסוד: לא לרדוף אחרי התלמידים. היא השיבה לי שאם לא היו רודפים אחריה, היא לא הייתה מצליחה להמשיך ללמוד. קוראים לה אדל והיא אחת מתוך אותם היצורים היפים שחיים בתוך האוקיינוס שלי. היא כוכב ים.

 

 

16.11.2016

צריך לעשות חינוך: שינוי אמיתי יבוא רק מאיתנו

אתחיל בסיפור קצר שהתרחש כשהייתי בכיתה א'. המורה שלי, יעל שלומיוק, עמדה עם הגב אל הכיתה וכתבה על גבי הלוח. התלמידים ישבו בצורת ח' ושני תלמידים שישבו בעברה השני של הכיתה רבו ביניהם על מחק. קמתי מהכיסא, התערבתי ביניהם, השבתי  את המחק לבעליו והשקט בכיתה שב לקדמותו. באותו יום המורה היעל התקשרה לאמא שלי, סיפרה לה על המקרה וסיכמה שהיא זכתה בעוזרת הוראה בכיתה. נראה לי שזה היה הסימן למה שיקרה בהמשך.

%d7%91%d7%aa-%d7%90%d7%9c-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94

אני לא חושבת שתמיד ידעתי שארצה לעסוק בהוראה, עד שבטיול של אחרי צבא ישבתי יחד עם חברתי הטובה דנה בחוף באוסטרליה והעלינו זיכרונות על מורים ודמויות שהשפיעו על חיינו. פתאום נפל לי האסימון, וידעתי שזה מה שנועדתי לעשות: לעסוק בחינוך, אך בצורה קצת שונה וקצת אחרת. באותו יום נרשמתי ללימודים באמצעות האינטרנט, וכעבור מספר חודשים חזרתי לארץ והתחלתי ללמוד חינוך והוראה במכללת אורנים. עד שהתחלתי ללמוד, במהלך הטיול, נזכרתי לא פעם בימים שבהם הייתי מדריכה ורכזת שבט צעירה בתנועת הצופים שהיוותה עבורי אבן דרך משמעותית, והבנתי שהתקופה המשמעותית בחיי הייתה כאשר הצלחתי לגעת באנשים.
חמש שנים אני עוסקת בהוראה, אבל רק עד ההשתתפות בסדרה "אחרי הצלצול", לא קראתי לעצמי מורה, אלא אשת חינוך. הרגשתי שאם אשתמש בהגדרה "מורה", היא תמעיט מערך העבודה שלי. גם מהתלמידים שלי אני מבקשת לא לקרוא לי "המורה בת אל", אלא פשוט בשמי בת אל או קטורזה. להיעדר השימוש בהגדרה "מורה" תרמו התגובות ובעיקר האצבעות המאשימות מצד הסביבה על החופשים, הבעיות המוכרות של מערכת החינוך ושלל טענות נוספות המופנות כלפיי לא בצורה הוגנת ושאותן אני נאלצת לספוג ולהדוף, משום שאיני מסכימה איתן. בפועל אני פועלת אחרת ממה שאני חוויתי כתלמידה. בעיניי להיות מורה זה להיות שליחה, של ידע, כלים ומיומנויות, שליחה של ראיית הטוב באחר. זאת לא רק עבודה עם שליחות זאת עבודה עם מהות, כי אי אפשר להיות שליחה בלי להבין את המהות של העבודה הזאת, את החשיבות של כל מילה ומילה שנאמרת לתלמיד או לתלמידה, את טעמם של החיבוקים, את טעמן של מילות המוטיבציה ואת כוחה של האהבה.
כששואלים אותי למה בעצם אני מורה? אני מספרת שכל בוקר, כאשר אני מגיעה לבית הספר מרעיפים עליי אהבה, מחבקים אותי, מפרגנים לי ומחזקים אותי באהבה אינסופית. אין יום שדומה ליום שהיה, להיות מורה מבחינתי זה לעלות על רכבת הרים ארוכה ומפותלת, יש רגעים שאני מרגישה בשיא, וישנם ימים שאני יוצאת בתחושה של תסכול כי הפעם לא הצליח לך כמו שרציתי. בכל ערב, אני יורדת מרכבת ההרים הזו, עם הרבה אדרנלין, ונדרש לי זמן כדי לעבד את מה שאירע באותו היום, לכן עם הזמן הבנתי שמקלחת אחרי יום עבודה היא כלי טיפולי מחייב.
עבורי זו זכות להיות מורה, כי אני זוכה לצאת שוב לטיולים שנתיים, לטייל בשבילי הארץ המדהימה שלנו, להתפעם שוב ושוב מהטבע, לשיר שירי מורל, ולחזור לרגע אחד לתנועת הנוער שבה הרגשתי שייכת ושלמה, ואני זוכה בכל פעם לחזור לרגעים נוסטלגיים מתקופת ילדותי כתלמידה.
זו זכות להיות מורה כשאמא של תלמידה מתקשרת אלי בשבת בערב, ואומרת לי שביקור הבית האחרון שערכתי הציל את מערכת היחסים שלה עם הבת שלה. כשהיא מספרת לי שהיא פתאום מבינה את הבת, מדברת בשפה שלה ומאחלת לי שבוע נפלא, היא לא מבינה כי בשיחת טלפון אחת היא הצליחה להטעין את המצבר שלי לשבוע שלם.
זו זכות להיות מורה כי כשאני מקבלת בכל שבוע מכתב מרגש מהתלמידים שלי, אני מבינה שאני מרגשת ונוגעת בהם עם משפטים שיכולים ללוות אותם למשך כל חייהם, מתוך הבנה שאין למידה משמעותית בלי קשר ויחסים אישיים פוריים עם התלמידים.
זו זכות להיות מורה כי אני מאתגרת את עצמי בכל יום, בודקת, חוקרת, קוראת, עורכת התבוננות פנימית, לומדת להעביר ביקורת ובעיקר לקבל ביקורת, לא לוקחת כלום כמובן מאליו ונמצאת תמיד בתהליך של שיפור עצמי ולמידה מתמדת.
מערכת החינוך זקוקה לאנשים עם חזון חינוכי, למנהיגות מעוררת השראה, למורים בעלי מוטיבציה ובעיקר בעלי תשוקה למקצוע. היא זקוקה למורים שפועלים מתוך שקיפות, יושרה, קבלת אחריות וביקורת, כי אין לנו דרך אחרת אי אפשר לחנך אחרת. ברגע שמוסדות חינוכיים יבינו שהסוד להצלחת בתי הספר אינו נעוץ בפרויקט כזה או אחר, אלא בהון האנושי שפועל בתוכו, תהליך השינוי יקרה מעצמו. הסוד האמיתי הוא האנשים שנמצאים בתוך המערכת ויש לנו הזדמנות פז לייצר כאן שינוי.
השיח הכמעט בלתי פוסק בחברה סובב סביב העובדה שמעמד המורה הוא נמוך, ויש להוביל לשינוי מהיסוד. אבל האנשים מאחורי האמרות הללו, לא מבינים שההצהרות לא יגרמו לשינוי מהותי. צריך לעשות חינוך, פשוטו כמשמעו ומתוך העשייה הדברים ישתנו. ברגע שאנחנו, המורים, נהיה דמויות מעוררות השראה עבור התלמידים שלנו וניצור חוויות מפתח הם ירצו להיות מורים כאשר יגדלו ותדמית ומעמד המורה ישתנו. העשייה היא זאת שתוביל לשינוי ולא דיבורים על השינוי.

בת אל קטורזה
מורה לספרות ולמדעי החברה בבית ספר הניסויי אורט "במעלה" טבריה, תושבת יקנעם, בת 25. בעלת תואר ראשון בתקשורת ומדעי החברה ממכללת אורנים וסטודנטית לתואר שני בניהול מערכות חינוך ומנהיגות
בית ספר הניסויי אורט "במעלה" טבריה

בית ספר הניסויי אורט "במעלה" טבריה, שבו מתחנכים יותר מ-900 תלמידים, שם לעצמו למטרה לפתח חדשנות חינוכית ולסייע לתלמידים לבנות את תמונת העתיד שלהם. בבית הספר ישנן שש-שבע כיתות בשכבה, במגמות כמו הנדסת תוכנה, הנדסת ביוטכנולוגיה, הנדסת מכונות, מדעי החברה, עיצוב, גיאוגרפיה, ערבית, מחול, תיירות וחריטה וכרסום. בשנים האחרונות פותחה בבית הספר תפיסה הוליסטית, המבוססת על פעולה בשלושה מעגלי חיים: מעגל האדם, מעגל בית הספר ומעגל הקהילה. במסגרת זו פותחו מודלים חינוכיים, כמו תכנית מנטורים עירונית, בניית מרכזי למידה עירוניים, תכניות חלופיות לבגרות, לימוד גמלאים בבית הספר ועוד. לפני שנתיים הוענק לבית הספר מענק התגמול הדיפרנציאלי על הצטיינות בפעילות ערכית, חינוכית ולימודית, ובשנה האחרונה הוענק אות הנשיא לתקווה ישראלית בחינוך.