27.11.2016

מדוע לא אלמד את שירו של רועי חסן "במדינת אשכנז"

בפרק הבכורה בסדרה "אחרי הצלצול" ששודר בשבוע שעבר, הוצג קטע קצר מהמפגש היפה, הרגיש והמרתק של המשורר רועי חסן עם תלמידי כיתתי. המפגש, שבאילוצי העריכה והדרמה, התקצר מאד על המסך להשמעת קטעים נבחרים מן השיר הפרובוקטיבי "במדינת אשכנז", ערך כמעט שעתיים. השעתיים של המפגש הגיעו לאחר שיחה קצרה שלי ושל המשורר חסן, ואחרי שיעור ספרות כפול שהעברתי לתלמידים על שירתו של חסן. קראנו מספר שירים של חסן מספרו הראשון "הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה". את השירים שבחרתי ללמד בשיעור הזה, בחרתי מפני שהם מייצגים גם גוונים נוספים בשירתו של חסן מלבד השירה הפוליטית הפרובוקטיבית שהתפרסם בזכותה, זו שגם משייכת אותו לגל החדש של השירה המזרחית בישראל.

זה היה שיעור ספרות מיוחד ביותר, שכן למדנו שירים של משורר חי, חדש, פוליטי, ויותר מכל – כזה שייכנס לכיתה תוך כמה שעות ואפשר יהיה לשאול אותו שאלות. ואכן – המפגש שהתקיים עם חסן לא היה סביב הפוליטי, אלא סביב הספרותי. לאלו שכבר נזעקים: לא, לא התעלמנו מן הפוליטי, אבל ביקשנו ללמוד כיצד הוא מעצב את המסרים הפוליטיים שלו, כלומר מה הופך את השירה הזאת לאמנות.

ואכן, במפגש, כפי שראו בפרק, היתה גם התייחסות לפוליטי, אבל רוב המפגש, היה סביב השירה של חסן, לא סביב הזהות המזרחית שלו. כלומר סביב הזהות שלו כמשורר, ומה הביא אותו לכתיבת השירה שלו, ולא סביב יחסי אשכנזים-מזרחים בישראל.

בשיחה הפרטית יותר שלי עם חסן, לא מול התלמידים, אמרתי לו שאני חושב שהשיר "במדינת אשכנז" הוא שיר גזעני. מפני שבסופו של דבר, אי אפשר לדבר רק על "ממסד אשכנזי" ולא על האשכנזים שאכלסו אותו. הוא שיר גזעני, לא בגלל שהממסד לא הפלה מזרחים, אלא בגלל שהוא הופך את כל האשכנזים לסוכני האפליה ואז מציף את הקורא בסטיגמות של מזרחים, מחייה אותן, ושם אותן היישר בפיו של הקורא האשכנזי. מבחינה שירית – זה מבריק. הוא כופה עליי לחזור אחר המילים הרעות ולירות אותן לעבר הדף, ובעצם לעבר המשורר היושב בכותרת השיר ומסתכל עליי. "המזרחי" של השיר, שמדינת אשכנז לא רואה, רק רוצה להוכיח לקורא שהוא בכלל לא כזה, שהוא צופה ב-NBA, שהוא שונא ערבים וכו' – לכאורה, מה שביקשו ממנו. את הבורות שלו בשירה המזרחית הוא מייחס למדינה, חס וחלילה לא לעצמו. השיר מוחה על כך שהמדינה האשכנזית משפילה אותו וקוראת לו בשמות, כופה עליו להתאבל על קניוק ולקרוא את נתן זך. האקטיביות שלו מתמצית בכך שלא התאבל על קניוק, לא חגג את יום העצמאות ולבסוף – שרף את ספרי נתן זך. אז ברור שזו מטפורה, אבל אם זה הדבר היחיד שהדובר אקטיבי לגביו במחאה שלו – לשרוף ספרי שירה אחרים – אז זה צובע את השיר כולו. אז מה קיבלנו: מדינה אשכנזית, האשכנזים רעים, למזרחים יש גם שירה משלהם, אבל כדי לשמוע אותה – חייבים לשרוף את הספרות האתאיסטית, את זך ולהפסיק להניף את הדגל. לא פלא שתלמיד הרגיש שיש כאן גם כפיות תודה מסוימת.

יש בשיר גם קול מיוסר מזרחי – שמתאר את משבר הזהות שלו בעצמו, את רגשי הנחיתות של עצמו, וגם הקול הזה מרגיז אותי וגם לא מעט מזרחים. מפני שהשיר בסופו של דבר משמר את יחסי הכוחות – שריפת הספרים של זך לא משכנעת אותנו שהדובר התחזק ומסתכל עכשיו על "התרבות האשכנזית" בגובה העיניים. השיר משמר את יחסי המדכאים-מדוכאים, מפני שהדובר מרגיש מדוכא, אבל השיר הופך לגזעני אם בשביל לשמר את מעמדו כמדוכא הוא מכליל את כל המדינה "כמדינת אשכנז" ועל כן יוצר שיוויון בין אשכנזים למדכאים שכל מה שהם עושים זה לקרוא בשמות מעליבים למזרחים. חסן מבקש שלא נקרא לו בשמות, ובכן, לא נקרא לך ואתה אל תקרא לנו. למי שרואה עצמו ישראלי, אל תקרא "אשכנזי" ולמי שקורא לעצמו "אשכנזי" אל תקרא בבקשה "גזען" אוטומטית.

האם יש לי בעיה עם המסר של השיר, בהחלט. ואני כמורה לספרות, לא אלמד אותו בגלל שאינני מעוניין לטפטף רעל בכיתה שלי, שמתוך עקרון, מעולם לא ספרתי בה את מספר האשכנזים או המזרחים. תלמידיי ישראלים, וכסוכן של מדינת ישראל, אני רואה לעצמי כמטרה לבנות את זהותם הישראלית, לא העדתית. אז לא אלמד את השיר הזה, אבל כמובן שאין לי בעיה עם כתיבתו, פרסומו והפצתו. ומרגע שהפך לתופעה תרבותית, ומרגע שהוא מייצג עמדה כלפי החברה הישראלית (ומרגע שהוא מייצג משורר שרוצה לתקן משהו בחברה הישראלית) – השיר עצמו, מבורך. ועל כן, שמחתי להפגיש את חסן עם התלמידים שלי (אשכנזים ומזרחים כאחד) ולהכיר להם יוצר שאכפת לו מהחברה הישראלית ומעורב בה.

16.11.2016

כי שום דבר לא פשוט בבית ספר: על המורה-המכשף

מוטב נדבר על בית הספר במושגים של קסם וכישוף מאשר במושגים של תיאוריות חינוכיות.

%d7%a0%d7%93%d7%91

המתרחש בקופסת בית הספר, עם קופסאות הכיתות ובתוכן קופסאות הקלמרים, שייך לתחומים נשגבים הרבה יותר מן הטכניקה החינוכית שהאקדמיה מנסה לסגל לנו, המורים, מדי פעם: כן, התאריך המצוחצח בפינת הלוח והמחברת; כדאי לכתוב את תפריט השיעור גם כן; להגיש מחוון עם המבחן או להגיש מבחן עם המחוון, משהו כזה וכן הלאה, ועתה אופנתיות דווקא "הרפלקציות", כיוונון הפרויקטים, ביצועי הבנה והטכניקות החדשות שיחליפו את הישנות, "החזיתיות" מדי, כמו שאומרים.
כל הטכניקות הללו נוגעות רק במרכיבי השיעור הגלויים: דיבור, כתיבה, כסאות, שולחן, מחברת. המורה הוא מכשף העוסק במתרחש בליבם ומוחם של התלמידים, אשר בגיל התיכון, למרות שהם מסוגלים לעבוד, להתרבות, לחיות ברשות עצמם, עוד מלאים באנרגיה של סקרנות עצמית ילדותית נפלאה. הם באים בחיים עד מותניהם, ותפקידינו להשאירם שם עוד קצת לפני שיעלו לגדה ויביטו על החיים כאובייקט, כמסלול אקדמי או מקצועי, שרשרת הנקודות של "כאן לשם" – צבא, אוניברסיטה, אישה.
המורה-המכשף, יודע היטב שיש משהו אחרון וזמני בהחלט בכל החוויה הזו של התיכון, לא רק במובן התבגרותם, אלא גם באופן שהתלמידים מתנתקים מעצמם יותר ויותר: מתשוקותיהם, מ"שמחת החיים" המפורסמת, כמו גם מרגשותיהם הקודרים, האכזריים והנבזיים ביותר. כי כמו לכל כישוף, בצדו השני ממתין הכישוף "השחור", הקסם שהשתבש, ההוראות שלא מולאו בדייקנות על ידי מורה-מכשף מגושם, לא אחראי מספיק (או הורים נרקיסיסטיים), שגורם לאותם תלמידים, שכפי שהבנתם הם קצת "שפני ניסיונות" המשתלשלים מכובענו, לקרוס אל תוך עצמם או להתרסק על הסובבים אותם. לכן, יש אותם מורים-מכשפים שיאמצו את המימרה הרפואית "Primum non nocere" ("קודם כל, אל תזיק") בבואם להיכנס אל סערת תלמידיהם. ועלינו לזכור מול המולת הדפים והמבחנים, שקשוק כפיות הקפה בחדר המורים, גרירת השולחנות והכיסאות הצורמת; מול תקתוק הלומדים המכתתים רגליהם מכיתה לכיתה, עלינו לזכור, שהדבר הזה הנקרא בית ספר, הוא הרבה יותר מסתורי, מורכב, חמקמק ממה שדו"חות "המשרד" רוצים שנחשוב, או אנו עצמנו עלולים לזכור מימינו כתלמידים.

נדב חרובי
מורה לספרות ותנ"ך, בן 34, נשוי לרוני ואב לשניים, מתגורר בירושלים. בוגר בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, בעל תואר ראשון ביהדות ומקרא ותואר שני בספרות עברית
בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה - ליד"ה

בית הספר ליד האוניברסיטה, המכונה ליד"ה, הוקם בשנת 1935 ביוזמת המחלקה לחינוך של האוניברסיטה העברית, ונחשב לאחד מהתיכונים היוקרתיים בישראל, המציב תנאי קבלה גבוהים לתלמידים. בבית הספר שהיה הראשון לפעול על פי מודל שש שנתי, לומדים יותר מ-1,000 תלמידים. במשך יותר מ-80 שנותיו בית הספר, שבימיו הראשונים נועד להכשיר מורים לעתיד שלמדו באוניברסיטה העברית, בלט בהישגי בוגריו, בהם הנשיא החמישי של מדינת ישראל, יצחק נבון שגם שימש כמורה בבית הספר, ראש הממשלה בנימין נתניהו, נגידת בנק ישראל קרנית פלוג, ראשי ממשל ופוליטיקה, שופטי בית המשפט העליון, אנשי רוח ואקדמיה הבולטים בישראל, ו-20 חתני פרס ישראל, שני חתי פרס נובל וחתן מדליית פילדס במתמטיקה. גם שירה בנקי, הנערה שנרצחה במצעד הגאווה ביולי 2015 למדה בבית הספר.