22.12.2016

הניצוץ, הנסים והאש שדולקת: בין חג חנוכה לעבודת המורה

חנוכה הוא חגם של המורים, לא בגלל החופשה, אלא בשל משמעות שמו: "חנוכת המזבח", מלשון חניכה – אימון לימוד והנחיה, ומי כמונו המורים עוסקים יום יום ושעה שעה בחניכת התלמידים. הקשר בין עבודת המורים אינו מסתכם רק בשם, בהלכות החג ישנם אלמנטים מהם ניתן לגזור משמעות לנושא עבודת המורה ובעיקר  למלאכת המחנך. ולפי תפיסתי, כל מורה הוא קודם כל מחנך.

 

 

כך, למשל, הקשר בין הדלקת הנרות למתן ציונים. המחלוקת בית שמאי ובית הלל בעניין אופן הדלקת הנרות ידועה: האם להדליק הנרות מנר אחד עד שמונה או להיפך. בעניין זה נפסקה הלכה מבית הלל משום "מעלין בקודש ואין מורידין". כלל זה ננקט בידי בשעת החזרת מבחנים, ואם שגיתי במניין הנקודות ויש להוסיף לתלמיד נקודות, אני עושה זאת בשמחה, אבל אם טעיתי ויש להוריד לתלמיד מהציון, לעולם אינני מורידה שכן "מעלין בציון ואין מורידין".
כמו כן, ישנה המימרה, שלמקורה יש מספר גירסאות, על הנר לפיה "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן". אנחנו המורים מאמינים בכל ליבנו שתמיד, בכל מצב, ניתן לתקן ובלבד שיהא בתלמיד ניצוץ קטן, קמצוץ של רצון, לכל השאר נדאג כבר אנחנו.
גם מעשה החינוך הוא מעשה נסים. קחו תלמיד יגע, שראשו טרוד ומכשירים אלקטרוניים סביב לו ולידו המורה מנסה להאיר עיניו ולהרחיב אופקיו. בראיה שטחית סיכויו של המורה היחיד למול שלל הגירויים הוא קלוש. למרות זאת, בעזרת הרבה יצירתיות, תכנון ואהבה, הנס קורה כמעט מדי יום ושעה שעה. אכן, שעשה נסים בימים ההם ובזמן הזה.
את הקשר לחינוך ניתן למצוא גם מצוות ההדלקה, "נר איש וביתו". כל העוסקים בחינוך יודעים עד כמה העבודה נוגשת במשפחתיות ונמשכת שעות וימים ולילות כימים. לכן טוב שמגיעה החופשה בחנוכה, להזכירנו, שיש להאיר ולחמם את הבית ואת המשפחה, שמעניקה לנו את הכח, הגיבוי ולא פעם סופגת את התסכול והמצוקה.
בנוסף, ההגדרה ההלכתית החשובה והמשמעותית ביותר בעיניי  כמחנכת, מופיעה בדיני הדלקת המנורה במקדש, אותה מנורה שהדליקו המכבים בחנוכה עם הכד הקטן שהספיק לשמונה ימים: "מדליק, עד שתהא שלהבת עולה מאליה". תפקיד המורה הוא להדליק בילד את ניצוץ הצמא לדעת. לשם כך המורה מגוון, מנסה דרכים שונות, יש מהן קצרות שהן ארוכות ויש שהן ארוכות. המורה ממשיך בעבודתו עד "שתהא השלהבת עולה מאליה", שיוכל התלמיד בעצמו ולבדו, ללא צורך בהנחיית המורה, להמשיך ללמוד, לחקור ולהעמיק. ולעיתים חוזר המורה וחוזר ומדליק שוב ושוב ושוב, אבל שאיפתו היא להגיע למצב שהתלמיד לא יזדקק לו ככוח מדליק ושידע להבעיר בעצמו האש וכך "תהא השלהבת עולה מאליה".
חג אורים שמח!

 

01.12.2016

בין מחשבות על פריפריה מבחירה לבין הבית שכמעט עלה באש

לפני שבועיים, צפיתי עם תלמידיי, תלמידי כיתת נחשון בבית הספר אורט ביאליק, במופע מעורר ההשראה של השחקנית קטנת הקומה, בת אל פאפורה. המופע של בת אל היה חלק מסמינר לכיתות נחשון, שנשא את הכותרת "מנהיגים ודמויות מעוררות השראה", ובמילים אחרות: מחזון למציאות.

החורשה בסמוך לביתה של המורה רותי

החורשה בסמוך לביתה של המורה רותי

השחקנית בת אל מעוררת השראה רבה מאוד. היא אינה שוקעת לרגשי נחיתות או רחמים עצמיים אלא משנה לחלוטין את המציאות שנכפתה עליה, והופכת את החיסרון ליתרון. ביום השני של הסמינר שמענו הרצאה של איש החינוך יובל עילם, שדיבר על כך שמי שנמצא על המרגש יכול לבצע שינויים. בעמדת הצופה, כך הסביר, ניתן לעודד, לצעוק, לקלל ולשיר אבל לא לשנות דבר.

אני כותבת תמצית הדברים הזו, לא כדי להוכיח עד כמה הסמינר היה מוצלח (והוא היה), אלא כדי להתייחס לפרק הראשון בסדרה שעסק במתח והפערים בין הפריפריה למרכז ובין האשכנזים למזרחים. ראשית, אני רוצה להכניס מושג נוסף לשיח: הפריפריה אינה תלוית מיקום. יש פריפריה מבחירה – פריפריה מודעת. לפני שאתם מתלהמים ויוצאים נגדי, אומר זאת כך: ברור שככל שמתרחקים מהמרכז, המשאבים מצטמקים. אבל, וכאן טמון האבל הגדול, אם קיבלתם קלפים גרועים המשמעות אינה בהכרח שתפסידו במשחק. אתם רק צריכים להשקיע יותר מחשבה ומאמץ וגם טיפת מזל לא תזיק.

התלמידים שלי מתגוררים בקרית ביאליק. כאן, ברשותכם, בואו נשחק בתרגיל קטן בידיעת הארץ: מי יודע איפה נמצאת קרית ביאליק? לא, היא לא ממוקמת ליד קריית שמונה – זה רחוק מידי וגם לא ליד קריית ארבע – זה מתלהם מידי. התשובה הנכונה היא בקריות ליד חיפה. כן, ליד בתי זיקוק. התרגיל הקטן הזה נועד כדי להבהיר שמבחינה גאוגרפית קרית ביאליק היא כנראה פריפריה, אבל מהמקום הזה צומחים תלמידים, שלי ושל עמיתי המורים, שמגיעים לטכניון וליחידות מובחרות כמו 8200, לקצונה ולקורס טייס. זו איננה ספירת מלאי, זו הצהרת כוונות. אפשר לגור בביאליק ולחלום על תל אביב ואפשר ללמוד בקרית ביאליק ולהגיע הרבה יותר רחוק וגבוה. נכון, צריך לעבוד קשה, להשקיע, לטעות ולחשב מסלול מחדש פה ושם. אבל חשוב לזכור שמזמן שברנו את תקרת הזכוכית. אני מאמינה שגם במרכז אפשר להרגיש פריפריה, להאשים אחרים ולהיתלות באפליה ומנגד אפשר לצמוח לגובה דווקא בפריפריה, הכל עניין של כח רצון, התמדה והרבה אהבה.

יש חשיבות למקום שממנו אנו מגיעים, אבל אסור שיהפוך לכבלים ולמשקולות הקשורות לרגלינו. באמצע היום השני של הסמינר הגיעו אלינו הידיעות על השריפה שמשתוללת בחיפה. איתרע המזל ושלשתינו, המחנכות מתגוררות בשכונות על קו האש והעשן. וכך שלוש מורות מנסות לנהל חמ"ל של איתור בני המשפחה הנמצאים בחיפה, כשאנחנו בסימינר שמתקיים כפר תבור. למזלנו, נישאנו לגברים בעלי תושייה שפינו את הילדים ואת ההורים במקום בטוח. כשחזרנו הביתה רק כדי לנסות ולהוציא קצת בגדים, נתקלנו בריח שירפה נוראי, וקשה היה לנשום. אבל לבית לא גרם הרס.

בארץ שלנו כולנו מחוברים לאדמה, גם מי שמתגורר בבית דירות. עכשיו האדמה בחיפה אפורה ומעשנת, את חורשת העצים שליד הבית הכתה האש ועצים מתים נותרו זקופים, נטועים עמוק באדמת הכרמל. הגשם שבא שוטף את הפיח, הטרקטורים מפנים את העצים השרופים, הפועלים יתקנו ויבנו וישפצו את הבתים, אבל בלב תישאר צלקת מדממת וכואבת. גם כשתגליד היא לא תשכח את המראות, את הריחות ואת הפחד. וכמו העצים אנחנו הצפוניים, כאן בפריפריה של הכרמל, מרגישים מחוברים לשורשים. וכשאנו יודעים מניין באנו – נדע גם אנא אנו הולכים ועם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.

16.11.2016

שיעור בין הבת המחולצת בנאפל לבין התלמידים המודאגים

כל סיפור ניתן לספר מנקודות מבט שונות, וכל הזזה של זווית הצילום משנה לחלוטין את התמונה. קחו, למשל, את סיפורם של התלמיד בכיתת הנדסת תוכנה (נקרא לו משה) ושל המורה (נקרא לה רותי).
הסיפור של משה:
המורה רותי הגיעה בחולצה לבנה לכיתה (מה קרה? ראש חודש היום). לא ממש החלטנו האם זה רק נדמה או שהיא באמת חיוורת. השיעור התחיל, כרגיל, עם רעשים של כיסאות ושולחנות נגררים, פתיחת וסגירת תיקים, הדלקת וכיבוי מחשבים אישיים וקצת רחש של חוויות מההפסקה הקצרה. ופתאום, באחת, שקט. שקט של השתתפות בצער אחרי שסיפרה לנו עם מה היא מתמודדת. משהו בסיפור של רותי נוגע לנו בנשמה. היא מלמדת כמעט כרגיל, למעט הרגעים שבהם היא מציצה לטלפון הנייד שלה, וממתינה להודעות. היא נראית מוטרדת. לא להאמין, היא נותנת לנו שיעורי בית. דקות ארוכות המתנתי, לא להפסקה אלא להודעה משמחת מהנייד של המורה. השיעור נגמר.

%d7%a8%d7%95%d7%aa%d7%99הסיפור של רותי:
אני לא מאמינה שזה אמיתי, התחושות שלי מתערבבות בין חלום למציאות וברקע פעולות שאני עושה "על אוטומט". איך, איך הרגשנו? איך ידענו להתקשר לרב חיזקי ולשמוע שהבת שלי ממש עכשיו, במרחק אלפי קילומטרים ממני, היא מחולצת מרכס האנפורנה במסוק. כנראה שקיבלה מכת קור. אני צריכה להגיע לבית הספר. מתלבשת, מתאפרת ולא שוכחת ללבוש חולצה לבנה. בכל זאת, ראש חודש היום. בדרך לבית הספר, תוך כדי נהיגה, אני מתעדכנת, מתקשרת ומדברת עם הרב חיזקי, כן, הרב המקסים מקטמנדו. בין השיחות אני מזכירה לעצמי שאני חייבת לחשוב בצורה חיובית. אני ממש מנסה. גם רוית נאור כותבת לי שאני חייבת לשמור על קור רוח. רגע, בעצם קור ורוח הם הגורמים למצב של הדסי, לא? צריך חום ואמונה וחסדי שמים ורופאים.
אני נכנסת לכיתה, מספרת לתלמידים מה קרה, ברור שאני משתפת. בדיוק לפני שבוע אבא שלי אמר לי שלפסוק: "דאגה בלב איש ישיחנה" יש שתי משמעויות, הברורה היא יספרנה – וזה מה שאני עושה עכשיו. איזה שקט בכיתה. הם באמת נרגשים. גם אני. באחת ובמעבר חד אני מתחילה ללמד, כי אבא הסביר ש"ישיחנה" זו גם הסחת הדעת. אני משתדלת. באמת, ותוך כדי השיעור אני משיבה לאלו שמתקשרים (הבנות, הבעל, בני המשפחה והרופא). אני מתקשה לעמוד בעומס ולרגע יוצאת לדבר עם הרב חיזקי. הבת שלי אמורה לנחות בבית חולים בקטמנדו. אני מחכה ומכריחה את עצמי לחשוב חיובי. אבל היא מתעכבת. אולי גם העיכוב הוא לטובה, אני חושבת לעצמי ומפצירה בי להפסיק לחשוב.
אני חוזרת לכיתה וממשיכה ללמד. אני לא במיטבי, גם נתתי לתלמידים שיעורי בית. הם מופתעים. זה לא משהו שאני נוהגת לעשות, בטח לא בראש חודש, בוודאי לא אחרי שהסברתי לתלמידים שאצלנו בירושלים לא נתנו שעורים בראש חודש. טוב, ריכוז, אני חייבת להתרכז. שתי דקות לתום השיעור, פתאום על הצג של נייד אני רואה הודעה מהרב חיזקי: "נוחתים עכשיו". לא חולפות שתי דקות ופתאום הודעה נוספת, זו הבת שלי, הדסי: "הכל בסדר. נחתנו בבית חולים". אבל כלום לא בסדר, מי שבסדר לא מתאשפז בבית החולים, מצד שני, היא מקלידה. כנראה שהיא כן בסדר.
השיעור נגמר. אני יוצאת מהכיתה ממהרת להתקשר להדסי, שומעת את קולה.  בבית החולים מאבחנים שלקתה במחלת גבהים. אבל היא בסדר. הקלה. ישתבח שמו. קרה לנו נס. נולדה לנו ילדה מחדש. והרבה שלוחים לו, למקום: סוס, מסוק, רופאים, תהלים וחבורת צעירים מדהימים שהצילו לי את הילדה. אני נרגשת, אני דואגת, אני רק רוצה להרגיש באמת ובכל הכוח את מה שאמא שלי ז"ל הייתה מברכת תמיד: "שתהיינה שמחות בלב שמח" (ביידיש זה נשמע יותר טוב).

 

רותי קליין שיינין
מורה למדעי מחשב ומחנכת כיתת נחשון באורט קרית ביאליק, תושבת חיפה, בת 53, אם לחמש וסבתא לשניים. בוגרת לימודי תנ"ך ומחשבים במכללת ירושלים לבנות, בעלת תואר B.Ed
קרית החינוך אורט קרית ביאליק

בקרית החינוך אורט קרית ביאליק, הכוללת שתי חטיבות ביניים וחטיבה עליונה, לומדים כ-80% מכלל תלמידי הקריה, בנוסף לתלמידי חוץ מצטיינים מערים סמוכות. בחטיבות הביניים לומדים כ-1,200 תלמידים ו-1,100 תלמידים בחטיבה העליונה, במגמות בנייה ואדריכלות, ביוטכנולוגיה, ניהול עסקי, הנדסת תוכנה, חשמל, אלקטרוניקה, לצד אמנות, תיאטרון, מדעי החברה וערבית. כמו כן, כ-70 תלמידים מ- 14 רשויות שונות, המצויים על ציר האוטיזם, לומדים בחטיבה העליונה של אורט קרית ביאליק במתחם ייחודי שנבנה עבורם, בנוסף לשילובם בכיתות רגילות.
בבית הספר מדגישים כי הם מאמינים בחינוך למעורבות חברתית, לסובלנות לסביבת חיים בטוחה ותקשורת בין אישית ומתן מענה לצרכיו המיוחדים של כל תלמיד, עידוד למיצוי מרבי של כישוריו, יכולותיו הלימודיות והחברתיות תוך שיתוף פעולה בין חברת התלמידים לחברת המבוגרים.