18.12.2016

יום המורה 2016: לומר תודה זה חשוב ונעים אבל צריך לדאוג גם לשכר

יום המורה 2016. מבחינתי יום המורה דומה קצת ליום כיפור: יום של חשבון נפש. יום שבו עליי לשאול כמה משמעותי הייתי עבור תלמידיי, כמה הצלחתי ״לדגמן״ את הערכים שאני מדבר עליהם בתוך הכיתה, כמו פתיחות והכלה, קבלת השונה, הצבת גבולות, אהבה אמיתית לתלמידים ולמורים המקיפים אותי. הצלחתי? לעיתים, ומה בנוגע למקומות שבהם לא הצלחתי? אוכל לשפר? זהו יום המורה.

 

שבועות בודדים אחרי החשיפה שלי בסדרת הטלוויזיה ״אחרי הצלצול״, אני מרגיש שמותר לי להישען לרגע (אבל רק לרגע) לאחור ולהיות גאה במה שעשיתי בשנתיים המשמעותיות בחיי מאז הפכתי למורה. אני בעיקר מתגאה בחשיפה האישית ובשיתוף שלי מול התלמידים, שמאז היציאה מהארון ששודרה במסגרת הסדרה, קיבלתי פניות מעשרות מורות ומורים להט"בים, שביקשו להתייעץ, לייעץ, להזדהות ולתמוך. זה גרם לי להרגיש שאולי בכל זאת הצלחתי לחולל שינוי קטן.

אבל השינוי היותר משמעותי משנה שעברה ובעקבות התכנית "אחרי הצלצול", הוא אמון שאותו זכיתי לקבל מהתלמידים. אני לא רק מורה למתמטיקה ומנהל הכיתה, אלא אדם משמעותי עבור הנערות והנערים, שמצדם משתפים אותי בסודות הכמוסים שלהם. לא משום שאני הומו מחוץ לארון, אלא משום שהם מבינים שלפני הכל אני בן אדם המורכב מעשרות זהויות, מאות מרכיבים, אינספור מחשבות ואתגרים, בדיוק כמוהם. התובנה הזאת מקרבת אותם אלי, ואני מקבל ובאהבה הזדמנות להכיר אותם טוב יותר ולהיות שם עבורם.

השנה אני חוגג את יום המורה, המצוין ב-22 בדצמבר, בשירות מילואים. אני קופא מקור בדרום, נהנה מכל רגע עם הצוות שלי מהשירות הצבאי, אבל גם לחוץ מכל שעות ההוראה שאני מפסיד וחושש מהמחשבה שהיעדרותי תהיה קשה לכמה מהתלמידים, בפרט בכל נושא חשיבות המסגרת והגבולות. אבל אני גם יודע שעבור התלמידים, העובדה שהמורה שלהם הוא חייל לוחם במילואים, היא מאוד משמעותית. לומר שאני ציוני זה נחמד, אבל להדגים מעשה הנחשב ציוני זהו יישום ״הלכה למעשה״, והרי זאת מטרתי כאיש חינוך.
יום המורה הוא גם הזדמנות להודות לאנשי החינוך, למורים ולמורות, ואני רוצה לומר מילה על לעדה באר, האישה פלאית שבזכותה אני מורה, המחנכת שלי מהתיכון. אני רוצה להודות לה, להוקיר לה תודה על כל הטוב שהפיצה סביבה. עדה באר הוכיחה לי שלהיות מורה זה לא מקצוע – זוהי דרך חיים, והיא לא הייתה צריכה לצאת משום ארון כדי שארגיש חופשי לשתף אותה, להתייעץ, לקבל תמיד תמיכה ומילה טובה. השנה עדה באר מסיימת את תפקידה כמורה במוסד חינוכי אופק שבקיבוץ עברון, בית הספר בו למדתי. ביום המורה הזה אני מרגיש שעלי מוטלת האחריות להמשיך את דרכה החינוכית של המחנכת שלי, לחנך לאהבה, פתיחות, סובלנות וערכי מפתח רבים נוספים.
עכשיו רק נותר לאחל שבקרוב יחול שינוי עם יחס ושכר המורים מהמדינה, כי לומר תודה זה חשוב ונעים, אבל זה לא מספיק. חג שמח.

 

16.11.2016

להיות מורה: איך מסבירים אהבה ושליחות?

למה לי להיות מורה? על מה חשבתי? נפלתי על הראש? השכר מגוחך, המערכות מיושנות ועייפות, האחריות כבדה ומכבידה ויש כל כך הרבה אחריות שמוטלת על הכתפיים שלי. אז למה בכל זאת? כי מגיע לי להרגיש משמעותי ולהיות משמעותי.

%d7%a9%d7%92%d7%99%d7%90-1כשנרשמתי לאוניברסיטת תל-אביב חשבתי על איך לעשות כסף, רציתי שלא יחסר לי דבר. לכן, נרשמתי ללימודי כלכלה (כן, כן, אז לא ידעתי שהקשר בין המקצוע שלמדתי לבין משכורת גבוהה הוא מקרי בהחלט). כאילוץ, במסגרת המסלול הדו חוגי, שילבתי לימודי חינוך מיוחד. אבל מהר מאוד הבנתי שזה הכיוון. התחלתי להתנדב באגודת הסטודנטים, ההנאה והסיפוק היו עצומים, לא פחות. הייתי בצד התורם, זה שמגדיל ראש ומוביל. זה היה חדש לי. עד אז הייתי בעמדת המסכן, הילד ההומו, זה שאין לו כסף, חצי מזרחי מהפריפריה, שזקוק לעזרה. הבנתי את הכוח עצום שמעניקה הנתינה והתמכרתי. מנציג בחוג לחינוך, הפכתי לראש מחלקת דיור סטודנטיאלי באגודת הסטודנטים, עובד כ-200 שעות חודשיות בממוצע, אחראי על שישה עובדים ותקציב של מאות אלפי שקלים, תמורת משכורת רעב של כ-4000 שקלים (כיום אני משתכר מקצת יותר מ-5,600 שקלים. אכן, היה שווה).

למרות השכר ידעתי שעליי להקדיש את חיי לנתינה, כי שם אני מעניק גם לעצמי, פורח ומאושר באמת. אחרי שנרשמתי לתכנית "חותם" התאהבתי, פגשתי באנשים מצוינים ואיכותיים, שבאים מתוך שליחות אמיתית, מצוידים בחכמה, עושר התרבותי, עדתי ולאומי. הבנתי שהגעתי למקום המושלם והתחלתי להרגיש שייכות וגאווה כמורה. אמנם עדיין לא ידעתי כיצד ארגיש בחברת בני נוער, הרי מעולם לא התנסיתי בהתקשרות איתם, והם שונים מהסטודנטים שהכרתי, אבל כשנכנסתי לכיתה הכל התחבר לי. הלחץ לחץ העצום, הלב דופק והגרון יבש של השיעור הראשון נעלמו. היום אני מורה ומחנך בישראל. לא בתור תפקיד, בתור אדם.
היום עבורי זאת העבודה הכי חשובה בעולם, ואם כבר אתגר וחיים מאתגרים אז במלוא עוצמתם. זו גם הדרך להגיע לאמון התלמידים, והיא אמנם מפותלת ומלאת מהמורות, אבל הלמידה היא אינסופית. הילדים האלו נכנסים ללב כל כך מהר ובכל הכוח, ואיפה אפשר להיות קצת פסיכולוג? קצת עובד-סוציאלי? קצת מנטור? קצת מנהל? קצת אח? קצת אמא ואבא? קצת חבר מהשכונה? קצת מאמן? קצת סוציולוג? אה, כן, וגם קצת מחנך.
היום אני מגלה מדי יום יצירתיות היא לא רק לצייר, לשיר או לנגן. יצירתיות היא חשיבה מחוץ לקופסה, היא להיות נכון להשתנות כל הזמן עבור הילדים. האתגר האמיתי הוא להבין שאתה לא במרכז, אלא הם ואני לא מרגיש שאני עובד בחינוך, אני פשוט חי את זה כי להיות מורה מחייב אותי להיות רגיש, מכיל, אוהב, מקצועי, אחראי, מודל לחיקוי, בוגר משמעותי.
אין ספק שזוהי תקופה מאתגרת במיוחד למורים ולמחנכים. בעידן החדש והעכשווי המורה אינו המחזיק ומתווך הבלעדי של ידע, הוא בעיקר זה המהווה דמות משמעותית עבור הילדים, והוא זה המלמד אותם לאהוב את עצמם ולהיות בני אדם. שנה וחצי במערכת החינוך הותירה אותי נטול ציניות, עם הערכה עצומה למורים המדהימים שאיתי, עם כוחות ומוטיבציה לעוד זמן רב, ועם אהבה עצומה לתלמידים ולמקצוע.

שגיא פרידמן
מורה למתמטיקה בתיכון ע"ש פנחס אילון בחולון, בן 30, נולד בנהריה ומתגורר בתל אביב. בוגר תכנית חותם להוראה, בעל תואר ראשון בחינוך מיוחד וכלכלה מאוניברסיטת תל אביב
תיכון ע"ש פנחס אילון בחולון

בבית הספר השש-שנתי ע"ש פנחס אילון בחולון לומדים כ-998 תלמידים. בין המגמות שפועלות כיום בבית הספר הוותיק, שהוקם בשנת 1962 כתיכון השני בעיר חולון: הנדסת תוכנה, מדעית הנדסית, קולנוע ותקשורת, מדעי החברה וכיתת נחשון - מגמה מדעית מנהיגותית בשיתוף וליווי תכנית תלפיות של מערכת הביטחון, במטרה לחנך את התלמידים למצוינות ולמנהיגות חברתית. באתר בית הספר מצוין כי "הצוות החינוכי מאמין בתקשורת פתוחה, היוצרת אווירה חינוכית לימודית, הבנויה על תחושת מוגנות, יחס אישי וכבוד הדדי בין מורים לתלמידים. הצוות החינוכי מאמין ביכולתו של כל תלמיד לסיים את השכלתו הפורמלית ובידו תעודת בגרות איכותית, המאפשרת קבלתו למוסדות ההשכלה הגבוהה. בוגר תיכון אילון, אזרח המחר, יהיה אדם ערכי התורם לחברה".